גלויה

  אני אוהבת ספרי מסעות. ספרים בהם המסע הפיזי מלווה במסע נפשי, בשינוי, בהתפתחות, בתובנות. אני מאמינה שהשהות בחוץ בטבע, הניתוק מהיומיום ולרוב גם מתנאי החיים להם אנו רגילים ובנוסף, ההתמודדות הפיזית עם תוואי המסלול ועם כל מיני מכשולים בדרך מהווים זרזים של תהליכים. הם מאלצים את ההולך בשביל להתמודד, להתמיד, להתגבר, להתבגר, לחדד את החושים, להתבונן החוצה וגם פנימה, להקשיב לצלילים של המקום וגם לקולות שעולים מבפנים, לנשום עמוק, לשאוף ולנשוף, להכניס ולהוציא, לשחרר, להשתחרר, להיות, להוות. לדעתי ככל שהמסע ארוך יותר התהליך יכול להיות עמוק יותר. הזמן דרוש לעיבוד והבשלה. דברים צריכים לשקוע ולצוץ. אני עדיין מפנטזת על מסע כזה. ישנם ספרי מסעות רבים, את חלקם אהבתי. שניים זכורים לי במיוחד כספרים שעוררו בי השראה. 'הולכת רחוק' מאת שריל סטרייד בספר היא מספרת על מסע ארוך ומפרך לאורך שביל הרכס הפסיפי במערב ארצות הברית (1,700 ק"מ), בו היא מגלה שגם כשהכל כבר אבד, נשאר מה שאפשר לאבד, אבל בעיקר, היא מצליחה למצוא את עצמה מחדש. סטרייד יוצאת אל המסע לבד   וללא שום ניסיון בתרמילאות. היא מתמודדת

אל תל יודפת שבגליל התחתון הגענו ביום שבת של שמש חורפית. התל ירוק ומנוקד בפריחה של כלניות, רקפות, עיריות, סביונים ועוד. הנוף שנפרש מהתל יפיפה. המקום המה משפחות מטיילות, קבוצות שפרסו מחצלות ומצרכים לפיקניק טעים בחיק הטבע, הילדים התרוצצו ושיחקו בזמן שהמבוגרים נהנו מהפוגה נינוחה. מקום יפה לבילוי של שבת נעימה. אבל היופי מסתיר סיפור מר ואכזר.  קשה לדמיין את מה שהתחולל כאן לפני כאלפיים שנה. השלטים באתר מספרים את סיפורה של יודפת, עיר יהודית בתקופת השלטון הרומאי.  סיפור על תקופה שמהדהדת גם לתקופתנו. אני מזמינה אתכם לחזור איתי במנהרת הזמן כ-2000 שנה אחורה. אל תתפלאו אם התקופה תזכיר לכם, קצת, חלקים מהמציאות שלנו כיום. לצערי, לא תמיד אנחנו לומדים מההיסטוריה ונופלים שוב ושוב לאותו הבור. יושבי הגליל היו בעיקרם חקלאים שעסקו בגידול תבואה, זיתים וכרמים. בתקופה החשמונאית החל מעבר של יהודים רבים מיהודה לגליל. היהודים הביאו עימם ידע מקצועי רב בתחום ייצור שמן הזית והתפתחה תעשיית שמן זית רחבת היקף.  " ארץ הגליל ארץ דשנה ואדמת מרעה, גם עצים שונים צומחים בה ועושר תנובת הארץ מושך גם את ל

מקום מגורי מוקף כרמי זיתים. כל האזור בו אני גרה משובץ ומנוקד בכרמים, על פסגות ההרים ובעמקים. בסתיו חוגגים כאן את מסיק הזיתים. כרמי הזיתים מתמלאים במשפחות, המחצלות נפרסות, יושבים יחד, אוכלים, מבלים את כל היום ביחד וכמובן מוסקים זיתים, מהצעירים ביותר ועד הזקנים, לכל אחד יש תפקיד. יש בזה בעיני הרבה יופי וחן, אפילו התרגשות, סוף-סוף נאסף הפרי לו חיכו שנה שלמה.  

רציתי לפתוח במילותיה של לאה גולדברג: "בעמק יפה בין כרמים ושדות."  אבל בעצם התיאור הנכון הוא... על כביש לא ראשי, בין כפרים והרים, נמצא מקום קטן ומקסים. הוא חבוי לו ביער, בין עצי אורנים וזיתים, מסתיר סיפור על חיבור בין שכנים. שכנים שפעם היו אויבים ועכשיו, את המתח להקטין מנסים.

האם אי-פעם חשבת לקחת את משפחתך לחופשה בג'נין? אני לא, אבל חברתי כן. היא נסעה עם בעלה ושלושת ילדיהם לסוף שבוע ארוך בבית מלון בג'נין, כבר פעם שניה. ג'נין כל–כך קרובה פיזית וכל-כך רחוקה ולא נגישה עבורי. החופשה שלה סקרנה אותי ולכן שמחתי שהיא הסכימה להתראיין לבלוג שלי, לשתף בחוויותיה ואפשרה לי להשתמש בתמונות שהיא צילמה בחופשה (כל התמונות הן שלה מלבד התמונות למעלה שנלקחו מאתר תמונות חינמי pexeles ) . נפגשנו לשיחה בביתה היפה והנעים השוכן בכפר בדואי בגליל.