דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית ישראל

ראמה - סודות ומסורות

תמונה
ניסיתי לעקוב אחרי ההוראות של הבחורה החביבה והאסרטיבית באפליקצית ה- Wase בטלפון הנייד שלי. ניסיתי והצלחתי לפספס שוב ושוב את הפניות לסמטאות צרות ולא ברורות. הבחורה בוויז לא התייאשה ממני והמשיכה להציע לי דרכים אחרות להגיע ליעד. באמצע עליה צרה הגיח מולי מיניבוס. כמה תמרונים והצלחנו להמשיך כל אחד לדרכו. פתאום הטלפון צלצל, חברתי שאלה איפה אני וסיפרה שגם היא קצת הסתבכה. אמרתי שאני חייבת לקצר בשיחה כדי לחזור לוויז ואז לפתע ראיתי אותה מולי. היא חייכה וסימנה לי איך להכנס לחניה שהיתה היעד אליו הוויז ניסה להוביל אותי. איזו הקלה. זוג נוסף כבר חיכה בחניה. לקראת שעת המפגש הגיעו עוד זוגות וגם מג'די, המדריך שלנו בסיור " סודות ומסורות בכפר ראמה ". אני קצת מתביישת לספר שאני גרה ליד ראמה שנים רבות וחולפת ליד הכפר כל בוקר בדרך לעבודה ואחר הצהרים כשאני חוזרת הביתה. אני מתביישת כי כל השנים האלה לא נכנסתי לשוטט בכפר, להסתובב, לגלות, לבקר, להכיר, לטעום. ההיכרות שלי עם הכפר הסתכמה בכמה מסעדות שאהבתי: "עזבה" שבכניסה המערבית לכפר, השווארמה בכניסה המרכזית ו"אל-ערישה" שבפיתולי כ

עכו על גלי הזיכרון

תמונה
מה גורם לנו להיזכר פתאום בחוויה מהעבר? לפעמים זה שיר ששמענו, לפעמים ניחוח שהרחנו או מקום שביקרנו בו. כאשר ישבתי לכתוב על החוויות שלי מהביקורים בעכו, שטפו אותי, בזה אחר זה, גל ועוד גל של זכרונות. גלשתי בהנאה על גלי הזכרון.  זכרון ראשון -  פסטיבל עכו לתיאטרון אחר הזמן - אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, כיתה י' (כנראה), חול המועד סוכות.    המקום - סמטאות עכו העתיקה ליד אולמות האבירים . האירוע - פסטיבל עכו לתיאטרון אחר . דמיינו חבורה של נערות צעירות שמעבירות את רוב ימיהן בקיבוץ שקט ומנומנם. דמיינו אותנו נוסעות בתחבורה ציבורית מהקיבוץ בדרום, צפונה עד לעכו, ללב חגיגת הפרינג', לפסטיבל עכו לתאטרון אחר. למה נסענו?  עכו היתה עיר רחוקה שלא עניינה אותנו ביומיום,  תאטרון ...  אולי עניין קצת,   אבל פסטיבל אחר מאד עניין אותנו . ובעיקר הזדהנו עם מילות השיר שסינדי לאופר שרה באותן שנים: Oh girls just wanna have fun... אז נסענו בשביל החוויה, לא כדי לראות הצגות תאטרון אחר. אני חושבת שנכנסנו להצגה אחת. רוב הזמן שוטטנו בחוץ בין דוכני המזכרות, מופעי רחוב ואירועי חוצות, בתוך ההמולה הזרה

מים פרחים ופרות, טיולי יום בנחלי הגליל

תמונה
חורף סגרירי וסגור בחורף הזה היו לא מעט ימים גשומים. לאחר מספר ימי גשם, האדמה רוויה ולא סופגת עוד את המים שיורדים עליה. המים, מצידם, מתחילים לזרום מפסגת ההר עליה אני גרה, למטה לכיוון הים. בדרך נאספים הזרמים הקטנים ומתנקזים לפלג משמח שצליל זרימת המים בו הוא מוזיקה ערבה לאוזניי. הפלג זורם במורד ההר לצד הכביש ואז חוצה אותו בתעלות פעם לצד אחד ופעם לצד השני ולחורש שמקיף את הישוב שלי.  אני גרה בישוב קטן על פסגת הר בלב הגליל. אחד מהיתרונות של מגורים במקום כזה הוא שכמה מטרים מהבית שלי גדל חורש טבעי, פראי ופרוע של עצי אלון, חרוב ואלה. בחורש המים זורמים להם בעליצות ובחופשיות, מקפצים על האבנים, מחליקים על הסלעים, עוקפים מכשולים, סוחפים איתם עלים, ענפים וגם כמה בקבוקים ריקים שהתגלגלו במקרה, או שלא. התמריץ שלי לצאת לטייל בחוץ בכל מזג אויר הוא הצורך של הכלב המשפחתי לפרוק אנרגיות ולהתרוקן. אני נועלת מגפים ויוצאת איתו גם כשבחוץ מטפטף. לפעמים הטפטוף מתחזק והופך לגשם. אנחנו אוהבים ללכת בתוך הנחל הזורם (אם כי היו מקרים בהם לא הערכתי נכונה את עומק המים) ולהתבצבץ בבוץ. אני נהנית לחגוג ככה את החורף ומחכה