דילוג לתוכן הראשי

רשומות

מוצגים פוסטים עם התווית מפגש

ראמה - סודות ומסורות

תמונה
ניסיתי לעקוב אחרי ההוראות של הבחורה החביבה והאסרטיבית באפליקצית ה- Wase בטלפון הנייד שלי. ניסיתי והצלחתי לפספס שוב ושוב את הפניות לסמטאות צרות ולא ברורות. הבחורה בוויז לא התייאשה ממני והמשיכה להציע לי דרכים אחרות להגיע ליעד. באמצע עליה צרה הגיח מולי מיניבוס. כמה תמרונים והצלחנו להמשיך כל אחד לדרכו. פתאום הטלפון צלצל, חברתי שאלה איפה אני וסיפרה שגם היא קצת הסתבכה. אמרתי שאני חייבת לקצר בשיחה כדי לחזור לוויז ואז לפתע ראיתי אותה מולי. היא חייכה וסימנה לי איך להכנס לחניה שהיתה היעד אליו הוויז ניסה להוביל אותי. איזו הקלה. זוג נוסף כבר חיכה בחניה. לקראת שעת המפגש הגיעו עוד זוגות וגם מג'די, המדריך שלנו בסיור " סודות ומסורות בכפר ראמה ". אני קצת מתביישת לספר שאני גרה ליד ראמה שנים רבות וחולפת ליד הכפר כל בוקר בדרך לעבודה ואחר הצהרים כשאני חוזרת הביתה. אני מתביישת כי כל השנים האלה לא נכנסתי לשוטט בכפר, להסתובב, לגלות, לבקר, להכיר, לטעום. ההיכרות שלי עם הכפר הסתכמה בכמה מסעדות שאהבתי: "עזבה" שבכניסה המערבית לכפר, השווארמה בכניסה המרכזית ו"אל-ערישה" שבפיתולי כ

עכו על גלי הזיכרון

תמונה
מה גורם לנו להיזכר פתאום בחוויה מהעבר? לפעמים זה שיר ששמענו, לפעמים ניחוח שהרחנו או מקום שביקרנו בו. כאשר ישבתי לכתוב על החוויות שלי מהביקורים בעכו, שטפו אותי, בזה אחר זה, גל ועוד גל של זכרונות. גלשתי בהנאה על גלי הזכרון.  זכרון ראשון -  פסטיבל עכו לתיאטרון אחר הזמן - אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, כיתה י' (כנראה), חול המועד סוכות.    המקום - סמטאות עכו העתיקה ליד אולמות האבירים . האירוע - פסטיבל עכו לתיאטרון אחר . דמיינו חבורה של נערות צעירות שמעבירות את רוב ימיהן בקיבוץ שקט ומנומנם. דמיינו אותנו נוסעות בתחבורה ציבורית מהקיבוץ בדרום, צפונה עד לעכו, ללב חגיגת הפרינג', לפסטיבל עכו לתאטרון אחר. למה נסענו?  עכו היתה עיר רחוקה שלא עניינה אותנו ביומיום,  תאטרון ...  אולי עניין קצת,   אבל פסטיבל אחר מאד עניין אותנו . ובעיקר הזדהנו עם מילות השיר שסינדי לאופר שרה באותן שנים: Oh girls just wanna have fun... אז נסענו בשביל החוויה, לא כדי לראות הצגות תאטרון אחר. אני חושבת שנכנסנו להצגה אחת. רוב הזמן שוטטנו בחוץ בין דוכני המזכרות, מופעי רחוב ואירועי חוצות, בתוך ההמולה הזרה

ראש פינה – האגדה על הבית האמריקאי

תמונה
שנת 2000 - הפתעה   היא טיפסה לאט במדרגות התלולות. מדי פעם עצרה להסדיר את נשימתה ולהתבונן. היא ניסתה להזכר במראה של המקום כפי שהיה בפעם האחרונה שראתה אותו, רגע לפני שעזבו הכל מאחוריהם ופתחו דף חדש. מול הדלת הגדולה נעמדה לרגע, להסדיר נשימתה ולארגן מחשבותיה וזכרונותיה. היא דפקה על הדלת, מקווה שמישהו יפתח. הם לא תאמו את הביקור ולא ידעו דבר על דייריו החדשים של המבנה. היא רק ראתה שהוא משוחזר ומטופח והרגישה שהאווירה סביבו נעימה, משרה רוגע ושלווה.  הטלפון צלצל צילצול רם וקצר רוח. הוא התרומם לאט מהספה תוהה מי מתקשר אליו בשעה כזאת. בתקופה האחרונה הטלפון צלצל לעיתים נדירות. כולם כל כך עסוקים ואין להם זמן לדבר עם זקן שכמותו. הוא הרים את השפורפרת: “ Hello ”  “ איסמעיל? "  נשימתו נעצרה, שנים רבות עברו מאז שקראו לו ככה. הקול נשמע מוכר ולא מוכר, עם מבטא שלא הצליח לזהות.  " מין הדא? "  ".... אחותך "  1875-1878 - הקמת גיא אוני   " בחלומי אני רואה יישוב יהודי חקלאי. יישוב בו יהודים יעבדו את האדמה, יזרעו, יקצרו, ישתלו עצי פרי וירעו צאן... " נאמתי בפני השר משה מונטיפיור

לימסול בביצת הפתעה

תמונה
  Limassol "מה חשבתי לעצמי?" שש בבוקר, השעון המעורר בטלפון שלי מצלצל ומצלצל. "איך הסכמתי ליקיצה כזו מוקדמת?"  הרי נכנסתי למיטה בחצות ועוד אחרי יום עמוס שבו יצאתי ממש מוקדם מהבית כדי להשתתף בסמינר באזור תל אביב, לקראת ערב טסתי לקפריסין עם הצוות במקום העבודה שלי, נסענו כשעה משדה התעופה למלון שלנו במרכז לימסול, התארגנו בחדרים ויצאנו לארוחת ערב משותפת. רבע שעה אחרי...   אני עומדת מחוץ לחדר לבושה בבגדי ספורט, שתי חברותי גם. יצאנו להליכת בוקר בעיר המתעוררת. ציפיתי להיות לבד בחושך (אפילו שאנחנו בקפריסין ולא בפולניה). הופתעתי! בטיילת שלאורך החוף אנשים הלכו, רצו, רכבו על אופניים (במסלול יעודי נפרד). על החול עמדו אנשים והתעמלו. במים ראיתי שחיינים. מקסים! אני אוהבת את האווירה הספורטיבית הזאת, אוהבת לפגוש אותה בטיילת בחיפה או בתל-אביב, בפארקים ובעצם בכל מקום. זה תמיד ממלא את הלב שלי בשמחה. האור משתנה, השמש הגיחה מבין העננים והקרינה זוהר, נגיעות של זהב. זו עדיין שעה די שקטה והאוויר עוד צח מהלילה. רוח נעימה נשבה. בבוקר הראשון בחרנו ללכת לאורך החוף לכיוון הפחות תיירותי.