גלויה

בבית הספר בו למדתי היתה מורה אחת שהצליחה לגעת בי בדרך שונה משאר המורים. כולם אמרו שיש לי פוטנציאל וחבל שאני לא משתתפת יותר, היא הצליחה לגרום לי למצות את הפוטנציאל שלי. כתלמידה תמיד כתבתי תשובות קצרות. אהבתי לכתוב באופן תמציתי ומדויק ולא 'למרוח' את התשובה. זו היתה בעיה בתחומים ההומניים בהם התשובות דרשו יותר 'בשר'. המורה ההיא היתה המורה שלי להבעה בכיתה י"א. אמנם, היא נהגה להשתמש בתרגילים יבשים שלפעמים הרגשתי שמצמקים לי את המוח אבל, כשהגענו לכתיבת חיבורים היא הצליחה לגרום לי להיפתח, לגרום לכתיבה שלי לזרום. רק בשיעורים שלה נפתח מעין הכתיבה שלי, הרגשתי מחוברת, הרעיונות מילאו את ראשי והדפים התמלאו במילים. אין לי מושג מה היה הקסם שלה. היא כנראה באמת ובתמים האמינה בי וביכולתי ואני האמנתי לה והרגשתי שאני יכולה . קולנוע בקיבוץ זכור לי במיוחד חיבור אחד שהיינו צריכים לכתוב על סרט שראינו. בקיבוץ, בימי ילדותי ונעורי, היה אולם מופעים קטן שבו הקרינו כל ערב שישי סרט למבוגרים ובכל שבת אחר הצהרים סרט לילדים. כמה חיכינו וקיווינו שיאפשרו לנו כבר להיכנס לצפות בסרטי המבוגרים. לעבור

לסבתא שלי היה כיסא ,  כיסא נדנדה גדול ונוח ,  עליו ישבה וצפתה בטלויזיה. עליו ישבה וסרגה. עליו ישבה וסיפרה לי סיפורים. סיפורים נפלאים ונהדרים על ילדות במחוזות רחוקים, בתקופה אחרת. סבתא ידעה לספר. סיפורים מהחיים שנשמעו   ממש כמו   אגדות .