גלויה

  1. לא לתת לפחד שליטה   השייט הוא חוויה שבפעם הראשונה הוא כמו ארץ לא נודעת. לצד הסקרנות ויצר ההרפתקנות עלו בי חששות ופחדים. לא ידעתי איך אני ארגיש גם  מבחינה  פיזית, בחילות וכו' וגם האם אסתדר עם הסיטואציה הזאת. לפני כשלושים שנה הייתי כמה ימים על סירה בסיני. יצאנו משארם לספארי צלילות. אמנם, בניגוד לרוב משתתפי השייט הרגשתי מצוין וממש לא סבלתי מבחילות, אבל לא ידעתי אם זה יהיה כך גם הפעם. עברו הרבה שנים בהן, לדוגמא, היכולת שלי להסתדר עם מתקנים בפארק שעשועים פחתה מאד. אני מסתחררת רק מלהסתכל על קרוסלה. בשנים האחרונות בטיולים שלנו ביוון ובאיטליה שטתי כמה פעמים על מעבורת. אני מאד אוהבת את החוויה הזאת, אך  זה כמובן לא בר השוואה לשייט בסירת מפרשים קטנה.  מה שהכריע זו ה אהבה שלי לים, אז התגברתי על הפחד והסכמתי לצאת להרפתקה.  2. הרכב המשתתפים קריטי לחוויה מהנה   להיות שבוע שלם חמישה אנשים בתוך סירה לא גדולה זו משימה מאתגרת. היכולת להסתדר אחד עם השני, היכולת של כל אחד לדעת מתי הוא זקוק לזמן לעצמו ולקחת את הזמן הזה, ההתגייסות למשימות השונות, נדיבות, רגישות,...

  אני אוהבת ספרי מסעות. ספרים בהם המסע הפיזי מלווה במסע נפשי, בשינוי, בהתפתחות, בתובנות. אני מאמינה שהשהות בחוץ בטבע, הניתוק מהיומיום ולרוב גם מתנאי החיים להם אנו רגילים ובנוסף, ההתמודדות הפיזית עם תוואי המסלול ועם כל מיני מכשולים בדרך מהווים זרזים של תהליכים. הם מאלצים את ההולך בשביל להתמודד, להתמיד, להתגבר, להתבגר, לחדד את החושים, להתבונן החוצה וגם פנימה, להקשיב לצלילים של המקום וגם לקולות שעולים מבפנים, לנשום עמוק, לשאוף ולנשוף, להכניס ולהוציא, לשחרר, להשתחרר, להיות, להוות. לדעתי ככל שהמסע ארוך יותר התהליך יכול להיות עמוק יותר. הזמן דרוש לעיבוד והבשלה. דברים צריכים לשקוע ולצוץ. אני עדיין מפנטזת על מסע כזה. ישנם ספרי מסעות רבים, את חלקם אהבתי. שניים זכורים לי במיוחד כספרים שעוררו בי השראה. 'הולכת רחוק' מאת שריל סטרייד בספר היא מספרת על מסע ארוך ומפרך לאורך שביל הרכס הפסיפי במערב ארצות הברית (1,700 ק"מ), בו היא מגלה שגם כשהכל כבר אבד, נשאר מה שאפשר לאבד, אבל בעיקר, היא מצליחה למצוא את עצמה מחדש. סטרייד יוצאת אל המסע לבד   וללא שום ניסיון בתרמילאות. היא מתמודדת ...

בקיץ הקרוב אטייל בצרפת. עדיין לא טיילתי בצרפת. זו לא הייתה החלטה מודעת אבל אני מניחה שנמנעתי בגלל השפה וכמה סטיגמות על חוסר הנחמדות של הצרפתים. לא הייתי בצרפת, מכאן ברור שעדיין לא ביקרתי בפריז. פריז , עיר האורות, העיר הרומנטית, כמה סיפורים קראתי על העיר הזאת. הסיפורים מפתים אותי להגיע אליה, להסתובב בין רבעיה השונים, לספוג את האווירה המיוחדת, לשבת בבית קפה ציורי, לאכול קרואסון או באגט, לטייל על שפת הסיין בין דוכני הספרים המשומשים, הבוקיניסטים.  הספר האחרון שקראתי על פריז השאיר בי רושם רב, עורר בי הרבה מחשבות וגרם לי להנאה גדולה. זה ספר מסע מהסוג האהוב עלי במיוחד. מסע בין מקומות, נופים, מפגשים ואנשים. מסע חיצוני שמלווה מסע פנימי של התבוננות, התמודדות והבנה. ספר שמשלב שתי אהבות גדולות שלי טיולים וספרים. הספר הוא " חנות הספרים הקטנה בפריז " שנכתב ע"י נינה גאורגה ותורגם מגרמית ע"י אלדד סטובצקי. יש בספר אוסף דמויות אנושיות שנוגעות ומעוררות בי קשת רחבה של רגשות. יש בו משפטים מלאי חכמה, משפטים שגורמים לי לעצור ולהרהר. יש בו כאב גדול וריפוי, אבדות ומציאות, התקדמו...