דילוג לתוכן הראשי

רשומות

ראמה - סודות ומסורות

תמונה
ניסיתי לעקוב אחרי ההוראות של הבחורה החביבה והאסרטיבית באפליקצית ה- Wase בטלפון הנייד שלי. ניסיתי והצלחתי לפספס שוב ושוב את הפניות לסמטאות צרות ולא ברורות. הבחורה בוויז לא התייאשה ממני והמשיכה להציע לי דרכים אחרות להגיע ליעד. באמצע עליה צרה הגיח מולי מיניבוס. כמה תמרונים והצלחנו להמשיך כל אחד לדרכו. פתאום הטלפון צלצל, חברתי שאלה איפה אני וסיפרה שגם היא קצת הסתבכה. אמרתי שאני חייבת לקצר בשיחה כדי לחזור לוויז ואז לפתע ראיתי אותה מולי. היא חייכה וסימנה לי איך להכנס לחניה שהיתה היעד אליו הוויז ניסה להוביל אותי. איזו הקלה. זוג נוסף כבר חיכה בחניה. לקראת שעת המפגש הגיעו עוד זוגות וגם מג'די, המדריך שלנו בסיור " סודות ומסורות בכפר ראמה ". אני קצת מתביישת לספר שאני גרה ליד ראמה שנים רבות וחולפת ליד הכפר כל בוקר בדרך לעבודה ואחר הצהרים כשאני חוזרת הביתה. אני מתביישת כי כל השנים האלה לא נכנסתי לשוטט בכפר, להסתובב, לגלות, לבקר, להכיר, לטעום. ההיכרות שלי עם הכפר הסתכמה בכמה מסעדות שאהבתי: "עזבה" שבכניסה המערבית לכפר, השווארמה בכניסה המרכזית ו"אל-ערישה" שבפיתולי כבי

הכתר

תמונה
תשפ"א ישבה על הספסל סוקרת את מכסת ימיה שהתמלאה. עייפה ומותשת חיכתה לתשפ"ב הצעירה שתבוא להחליף אותה במשמרת. השמש החלה לשקוע. תשפ"א הרגישה שהיא מתפוגגת וממש לידה תשפ"ב החלה להתגשם. היא השאירה לה במתנה על הספסל כתר. הכתר הזה חיכה לה ביום שבו תש"פ התפוגגה והיא התגשמה במקומה על הספסל הזה, צעירה ורעננה, כל מכסת ימיה לפניה. הכתר הזה תפס מיד את תשומת ליבה. היא התבוננה בו וראתה שהוא לכד גם את תשומת ליבם של מרבית תושבי הכדור. את חלקם הוא לכד פיזית ממש ואת חלקם רק העסיק במחשבות כפייתיות וטורדניות. הכתר הזה ליווה אותה כל ימיה, מתחילתה ועד סופה. היא העדיפה שיזכרו אותה כשנת השינוי אך ידעה שהיא תיזכר כשנת הכתר. לא השנה שבה הופיע וגם לא השנה שבה נעלם, פשוט השנה שבה הוא נכח לכל אורכה, משפיע ומשנה את חיי תושבי הכדור. היא קיבלה אותו בירושה מקודמתה והשאירה אותו בירושה למחליפה שלה. מה יקרה איתו? ימים יגידו. היא ידעה רק את דברי הימים שלה. היא איחלה לתשפ"ב שתשאיר למחליפתה ירושה קלילה ומשמחת יותר. השמש נשקה לים, תשפ"א הפכה לזכרון חולף, לקצף על הגלים, לאשתקד. תשפ"ב התי

שלג על עירי

תמונה
תמי ישבה על ספסל מתכת מעוצב ומעוטר בשושנים מסתלסלות. למרגלותיה זרם נחל שחילק את העיר שלה לשניים. בראשה התגלגל הביטוי "העיר שלה". זמן רב עבר עד שהרגישה שהמקום הזה גם קצת שלה. היא התכרבלה במעיל האדום החם, סידרה את כובע הצמר שלראשה והתבוננה בפתיתי השלג שהחלו להתעופף באויר. היא אהבה את השקט של השלג. הוא הפתיע וריגש אותה כל פעם מחדש. לא משנה כמה פעמים כבר חוותה זאת, ההתרגשות לא שככה. השלג שינה את מראה העיר, כיסה אותה בשמיכה לבנה, הסתיר וריכך. היא אהבה את השלג הראשון. בהמשך החורף, השלג המצטבר בשולי הרחובות הפך למטרד . השלג שירד הזכיר לה את החורף הראשון שלה בעיר. היא הגיעה כתמר, בחורה צעירה וחברותית, אוהבת ים, מסיבות, שמש, סנדלים וגופיות. בבת אחת תמר הפכה לתמי, אישה שלא מכירה את השפה, את המנהגים, לא מכירה אנשים והמעיל שלה לא מגן עליה מפני הקור שחדר לעצמותיה. החורף ההוא זכור לה במעורפל. הראיה שלה טושטשה לא רק בגלל מזג האויר הגשום והערפילי, אלא גם בגלל הדמעות הרבות שהזילה. געגועים וספקות כרסמו בהחלטה שלה, מערערים את בטחונה. הקשר עם המשפחה שנשארה בישראל היה קטוע ולא מספק. לא היו אז א

עוד יום במשרד

תמונה
אודליה ישבה על ספסל בשולי שדירת העצים שחצתה את השכונה לכל אורכה והיוותה את הלב אליו התנקזו הרחובות הראשיים. ברוב שעות היום קולות צחוק ושמחה מילאו את האויר בשדירה. בני נוער חלפו על פני יושבי הספסלים במהירות ובקלילות רכובים על אופניים, קורקינט או סקיטבורד. ילדים צעירים התנדנדו או הסתחררו על קרוסלה בעוד אימותיהן יושבות על הספסלים ליד מתקני השעשועים, מפטפטות או שקועות בטלפון הנייד שלהן. ההמולה הנעימה הזאת נעדרה מהשדירה בשעה זו, שעת צהריים קייצית ועצלה בעיר חמה ולחה. השדירה היתה ריקה מאדם, מלבד אנשים מעטים שחצו אותה בצעד מהיר מכווני מטרה. אודליה הוציאה קופסה מתיק מעוצב שהיה מונח לצידה. את התיק קנתה באתר מכירות אונליין. זו היתה הדרך המועדפת עליה לבילוי שעות הפנאי, מבזבזת את רוב המשכורת שלה על דברים שלא באמת נזקקה להם. היא פתחה את הקופסה בה היתה ארוזה ארוחת הצהרים שלה; מקלות מלפפון וגזר מתפצחים, עגבניות שרי מתוקות שהשפריצו עסיס אדום ברגע שנגסה בהן, רבעי גמבה מתוקים ולקט נבטים. היא קילפה את המפית שעטפה את הכריך אותו הכינה מלחם מלא עליו מרחה גבינה לבנה לא שמנה. לגבינה הוסיפה זיתים שחורים מזן טא

אהבתיה

תמונה
גלית ישבה על ספסל בשולי פארק רחב ידיים. הצבע הירוק-חי של המדשאה נוקד בזהב עלי שלכת. שורת עצים גדולים ועתיקים, מרשימים בעוצמתם השקטה, הטילה צל על השביל שתחם את הפארק. ערוגת ורדים "כלאי תה" בגווני אדום ליוותה את השביל לכל אורכו. מהצד השני של השביל הוצבו ספסלים, על אחד מהם היא ישבה. הרוח שנשבה שיחקה בעלים הזהובים, העיפה אותם מפה לשם עד שצנחו בלאט על הדשא הרך. גלית לא נהנתה מכל היופי הזה שהקיף אותה. היא האזינה בעיניים עצומות לפלייליסט שהכינה בספוטיפיי. רצף של שירים ישראלים שליוו את שנות העשרים המוקדמות שלה. היא הרכיבה את האוזניות החדשות שקנתה אתמול והתמסרה למוזיקה שהתנגנה באוזניה, מקשיבה למילים שהחזירו אותה כמו במנהרת זמן לשנות התשעים של המאה שעברה. היא אהבה להאזין לשירים האלה ברגעים בהם המציאות הציפה אותה והיא חיפשה לברוח לזמן אחר, זמן בו הרגישה שהכל פתוח ואפשרי. עכשיו הרגישה לכודה. שגרה אפורה של עבודה שכבר לא הלהיבה אותה. גם בשעות שמעבר לעבודה היא לא מצאה משהו שיאתגר אותה וימלא אותה בסיפוק. יום התחלף ביום. כולם דומים. פעם זה היה אחרת. היא היתה אחרת, שמחה ואופטימית, מצפה לריגוש

נקודת מבט

תמונה
אורית ישבה על ספסל בשולי גינה ציבורית. החום של שעת צהרים קיצית הועם קלות בזכות הצל והרוח הקלילה שנשבה. על ברכיה נחה מחברת והיא כתבה בה בריכוז. למרות ששמרה על מראה צעיר, המחברת הסגירה את גילה. הצעירים היום כותבים בניידים שלהם, אם הם בכלל כותבים לעצמם פתקים, תזכורות, הגיגים ומחשבות. גם אורית מנסה לסגל לעצמה את ההרגל לכתוב בטלפון הנייד שלה. היא מצליחה כשמדובר בפתק או תזכורת, אבל כדי לכתוב משהו עמוק יותר היא זקוקה לתחושה של העט והמחברת. יש לה אוסף מחברות בהן היא רושמת חוויות מחשבות זכרונות הגיגים וכו'. ברוב תחומי החיים היא חסכונית ובעלת מודעות אקולוגית גבוהה אבל כשזה נוגע למחברת, היא אוהבת לרכוש מחברת חדשה לכל נושא ועניין וכך לאט לאט נוצר לה אוסף של מחברות מותחלות שנזנחו באמצע. אורית יצאה מחדר הטיפולים החוצה אל הגינה הקטנה שליד הקליניקה בה עבדה. היא התיישבה על הספסל והחליטה לסכם את המפגש שזה עתה הסתיים. ההתרחשויות והתחושות עדיין טריות בראשה ובגופה. אח"כ היא תצפה בצילום של המפגש לקבל נקודת מבט נייטרלית יותר. העבודה עם ילדים מילאה אותה בתחושה של סיפוק. זה חדש לה. בנעוריה ניסתה כמה פ

עכו על גלי הזיכרון

תמונה
מה גורם לנו להיזכר פתאום בחוויה מהעבר? לפעמים זה שיר ששמענו, לפעמים ניחוח שהרחנו או מקום שביקרנו בו. כאשר ישבתי לכתוב על החוויות שלי מהביקורים בעכו, שטפו אותי, בזה אחר זה, גל ועוד גל של זכרונות. גלשתי בהנאה על גלי הזכרון.  זכרון ראשון -  פסטיבל עכו לתיאטרון אחר הזמן - אמצע שנות השמונים של המאה הקודמת, כיתה י' (כנראה), חול המועד סוכות.    המקום - סמטאות עכו העתיקה ליד אולמות האבירים . האירוע - פסטיבל עכו לתיאטרון אחר . דמיינו חבורה של נערות צעירות שמעבירות את רוב ימיהן בקיבוץ שקט ומנומנם. דמיינו אותנו נוסעות בתחבורה ציבורית מהקיבוץ בדרום, צפונה עד לעכו, ללב חגיגת הפרינג', לפסטיבל עכו לתאטרון אחר. למה נסענו?  עכו היתה עיר רחוקה שלא עניינה אותנו ביומיום,  תאטרון ...  אולי עניין קצת,   אבל פסטיבל אחר מאד עניין אותנו . ובעיקר הזדהנו עם מילות השיר שסינדי לאופר שרה באותן שנים: Oh girls just wanna have fun... אז נסענו בשביל החוויה, לא כדי לראות הצגות תאטרון אחר. אני חושבת שנכנסנו להצגה אחת. רוב הזמן שוטטנו בחוץ בין דוכני המזכרות, מופעי רחוב ואירועי חוצות, בתוך ההמולה הזרה לי

מים פרחים ופרות, טיולי יום בנחלי הגליל

תמונה
חורף סגרירי וסגור בחורף הזה היו לא מעט ימים גשומים. לאחר מספר ימי גשם, האדמה רוויה ולא סופגת עוד את המים שיורדים עליה. המים, מצידם, מתחילים לזרום מפסגת ההר עליה אני גרה, למטה לכיוון הים. בדרך נאספים הזרמים הקטנים ומתנקזים לפלג משמח שצליל זרימת המים בו הוא מוזיקה ערבה לאוזניי. הפלג זורם במורד ההר לצד הכביש ואז חוצה אותו בתעלות פעם לצד אחד ופעם לצד השני ולחורש שמקיף את הישוב שלי.  אני גרה בישוב קטן על פסגת הר בלב הגליל. אחד מהיתרונות של מגורים במקום כזה הוא שכמה מטרים מהבית שלי גדל חורש טבעי, פראי ופרוע של עצי אלון, חרוב ואלה. בחורש המים זורמים להם בעליצות ובחופשיות, מקפצים על האבנים, מחליקים על הסלעים, עוקפים מכשולים, סוחפים איתם עלים, ענפים וגם כמה בקבוקים ריקים שהתגלגלו במקרה, או שלא. התמריץ שלי לצאת לטייל בחוץ בכל מזג אויר הוא הצורך של הכלב המשפחתי לפרוק אנרגיות ולהתרוקן. אני נועלת מגפים ויוצאת איתו גם כשבחוץ מטפטף. לפעמים הטפטוף מתחזק והופך לגשם. אנחנו אוהבים ללכת בתוך הנחל הזורם (אם כי היו מקרים בהם לא הערכתי נכונה את עומק המים) ולהתבצבץ בבוץ. אני נהנית לחגוג ככה את החורף ומחכה ל