יודפת ומלחמות היהודים

אל תל יודפת שבגליל התחתון הגענו ביום שבת של שמש חורפית. התל ירוק ומנוקד בפריחה של כלניות, רקפות, עיריות, סביונים ועוד. הנוף שנפרש מהתל יפיפה. המקום המה משפחות מטיילות, קבוצות שפרסו מחצלות ומצרכים לפיקניק טעים בחיק הטבע, הילדים התרוצצו ושיחקו בזמן שהמבוגרים נהנו מהפוגה נינוחה. מקום יפה לבילוי של שבת נעימה.

אבל היופי מסתיר סיפור מר ואכזר. קשה לדמיין את מה שהתחולל כאן לפני כאלפיים שנה. השלטים באתר מספרים את סיפורה של יודפת, עיר יהודית בתקופת השלטון הרומאי. סיפור על תקופה שמהדהדת גם לתקופתנו. אני מזמינה אתכם לחזור איתי במנהרת הזמן כ-2000 שנה אחורה. אל תתפלאו אם התקופה תזכיר לכם, קצת, חלקים מהמציאות שלנו כיום. לצערי, לא תמיד אנחנו לומדים מההיסטוריה ונופלים שוב ושוב לאותו הבור.

יושבי הגליל היו בעיקרם חקלאים שעסקו בגידול תבואה, זיתים וכרמים. בתקופה החשמונאית החל מעבר של יהודים רבים מיהודה לגליל. היהודים הביאו עימם ידע מקצועי רב בתחום ייצור שמן הזית והתפתחה תעשיית שמן זית רחבת היקף. 

"ארץ הגליל ארץ דשנה ואדמת מרעה, גם עצים שונים צומחים בה ועושר תנובת הארץ מושך גם את לב האנשים הרחוקים מאהבת עבודת האדמה כי כולה ארץ זרועה ופורייה בכל מקום" (מתוך ספרו של יוסף בן מתתיהו מלחמות היהודים ג', ג' ב').

אבל, לא הכל היה שליו ורגוע. בשנת 66 לספירה החל המרד הגדול, מלחמת היהודים ברומאים. בין הגורמים למרד היו אכזריות השלטון הרומי (הנציבים הרומים היו ברובם אנשים רודפי בצע, שניצלו את משרתם להתעשרות אישית על חשבון העם וללא הבנה לרגשותיו האתניים והדתיים), סכסוך בין יהודים ולא-יהודים (הסכסוכים בין השומרונים והיהודים הגיעו למלחמת דמים), ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים. החברה היהודית סבלה מתסיסה עצומה, ממלחמות וסיכסוכים פנימיים וגם מקיטוב חברתי וכלכלי חמור. אנשי האצולה ובני המלוכה סיגלו לעצמם, בהשפעת הרומאים, אורח חיים מושחת ונהנתני, שהיה לעתים אלים והתנהל על גבו של העם הפשוט, שהמשיך לשלם תרומות ומעשרות.

בנוסף לכל אלו, הקבוצה הקנאית, "הפילוסופיה הרביעית", דגלה ברעיון שאין אדון מלבד אלוהים. תפיסה זו התבססה על תורות משיחיות ועל האמונה בגאולה שתסיר את עול הגוים מהעם היהודי. כך, כל אימת שעלתה דמות אשר ניסתה להביא לפשרה, שניסתה לשאת ולתת עם האויב, הופסקו מאמצים אלו באיבם על ידי המורדים, אשר סברו כי הגאולה תגיע מן השמים, וכי הצבא הרומי יושמד מול חומות ירושלים בסיוע מן המרומים.

עם פרוץ המרד נגד הרומאים, הסנהדרין בירושלים מינה את יוסף בן מתתיהו למפקד היהודים בגליל. הוא היה בן למשפחה יהודית מיוחסת מירושלים, מצד אמו היה מבית החשמונאים. הוא נטה לרומאים, לכן התנגדו לו הקנאים, ובפרט יוחנן מגוש חלב, שרצו לפרוק מעליהם את עול רומי. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. עם בואו של הצבא הרומי, לא עמד בפניו גוש אחיד של לוחמים בעלי הנהגה מאוחדת והירארכיה ברורה. לא היתה תוכנית קרב ברורה לעצירת הרומאים. חיכו לרומאים ערים בודדות, מפוזרות ומבוצרות, אשר הנהגתן מסוכסכת עם הנהגת הערים האחרות, ובינה ובין עצמה.

בשנת 67 כבשו צבאות אספסיאנוס את הגליל. סביב הערים הבצורות ציפורי, יודפת וגוש חלב התנהלו קרבות מרים עד לנפילתן. יודפת הייתה המבצר החשוב ביותר בגליל. יוסף בן מתתיהו ואנשיו התבצרו שבעה שבועות בעיר יודפת. ביודפת נהרגו קרוב ל-40 אלף גברים, נשים וילדים. נפילתה הייתה המפתח לכיבוש הגליל כולו. עם נפילת יודפת, יוסף בן מתתיהו ברח עם 40 מאנשיו למערה בהרים וכשנתגלו על-ידי הרומאים החליטו להתאבד. יוסף וחברו נשארו אחרונים ובמקום להתאבד מסרו עצמם בידי הרומאים והצליחו לשכנעם להשאירם בחיים. במחנה הרומאים התיידד עם טיטוס בנו של אספסיאנוס, והצטרף אליו כשיצא לכבוש את ירושלים.

שיאם של הקרבות בין היהודים והרומאים היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס. אולם, דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים נמשך כשלוש שנים נוספות. המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי חרב.

כיום נראה כי יוסף בן-מתתיהו לא האמין בסיכויי המרד. יחד עם זאת לא רצה לפרוש ממנו כשם שלא פרשו ממנו יהושע בן גמלא וחנן בן חנן. כוונתם היתה להותיר בידיהם גם אופציה למשא ומתן אם ייכשל המרד. בעת המצור על ירושלים ניסה יוסף לשכנע את היהודים הנצורים להיכנע לרומאים. הוא היה עד ראיה לכיבוש ירושלים על ידי הרומאים לחורבנה ולשריפת המקדש. בתום הקרבות השתקע ברומא וקיבל אזרחות רומית. הוא ידוע גם בשמו הרומי יוספוס פלביוס. שמו, פלביוס, מצביע על כך שחי בחסותם של הקיסרים הרומאים ממשפחת הפלבים. בחצר הקיסר ברומא עסק בכתיבת ספרים.

בספר הידוע שלו "מלחמות היהודים" מתאר יוסף בן מתתיהו את הקרבות הקשים, את האירועים של הגבורה היהודית כנגד האימפריה הרומי ואת תקופת החורבן. כל זה מתוך מודעות מלאה לתפקידו כהיסטוריון, לזהותו היהודית וראיית הצדדים השונים. חיבוריו של יוסף בן מתתיהו זכו לתפוצה רחבה כבר בעת העתיקה וספריו משמשים כיום כמקור העיקרי ללימוד וחקר ההיסטוריה היהודית בתקופה זו. ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שביקש להחמיא לקיסרים הפלבים שבקרבם ישב, שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי, ששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי ועוד.

אכן, רבים ראו בו בוגד בעמו. בוגד בשל החלטתו במערה לצאת לשבי ולא להתאבד, כמו גם בשל העברת נאמנותו למצביאים הרומאים. האשמה בבגידה עקב בחירה בשבי, בחירה בחיים, במקום במות גיבורים נוגעת בי בנקודה רגישה. גם היישוב בו גדלתי הוקע והואשם עקב בחירה כזאת. הוויכוח סביב דמותו ממשיך להתקיים עד היום. מרבית החוקרים של המאות הקודמות סברו שמעברו לצד הרומאי אכן היה בגידה. אולם עם השנים השתנתה דעת החוקרים ורבים מן החוקרים החלו מצדיקים את מעשיו. חלק מהחוקרים בוחנים את מעשיו בראי מעשיהם והשקפתם של בני התקופה. הללו בוחנים כיצד התנהגו מנהיגי המרד האחרים, כמו יוחנן מגוש חלב, האם גם הם היו נאמנים לאידאולוגיה שלהם שאמרה שיש למות בכבוד, מוות של גיבורים (התשובה היא: לא!).

אז מה למדנו מהסיפור של יודפת? למדנו על המדרון התלול אליו מובילים שסעים, פילוגים, קיטוב חברתי, שלטון מושחת והנהגה שלא קשובה לקולות העם, כמו-גם ציפייה משיחית לגאולה מידי שמים.

מוזמנים לקרוא גם על טיול בארבל ובקרני חיטים ועל ביקור באתר עין קשתות.

בכתיבת פוסט זה נעזרתי במספר מקורות, מי שמעוניין לקרוא עוד על הנושא מוזמן להכנס לקישורים הבאים: יוסף בן-מתתיהו, יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, המרד הגדול.

תודה שהתלוותם אלי למסע בזמן. למי שמתכנן לטייל בתל יודפת היפה והמעניין, כדאי לדעת שבישוב יודפת הסמוך אפשר לבקר ביער הקופים ובמתחם קניות ובתי קפה קטן ואלגנטי. 

לקבלת עוד גלויות ממני הכניסו את כתובת המייל לתיבה למטה

אני רוצה לקבל גלויות חדשות 

כתובת מייל