ניסיתי לעקוב אחרי ההוראות של הבחורה החביבה והאסרטיבית באפליקצית ה- Wase בטלפון הנייד שלי. ניסיתי והצלחתי לפספס שוב
ושוב את הפניות לסמטאות צרות ולא ברורות. הבחורה בוויז לא התייאשה ממני והמשיכה
להציע לי דרכים אחרות להגיע ליעד. באמצע עליה צרה הגיח מולי מיניבוס. כמה תמרונים
והצלחנו להמשיך כל אחד לדרכו. פתאום הטלפון צלצל, חברתי שאלה איפה אני וסיפרה שגם
היא קצת הסתבכה. אמרתי שאני חייבת לקצר בשיחה כדי לחזור לוויז ואז לפתע ראיתי אותה
מולי. היא חייכה וסימנה לי איך להכנס לחניה שהיתה היעד אליו הוויז ניסה להוביל אותי.
איזו הקלה. זוג נוסף כבר חיכה בחניה. לקראת שעת המפגש הגיעו עוד זוגות וגם מג'די, המדריך
שלנו בסיור "סודות ומסורות בכפר ראמה".
אני קצת מתביישת לספר שאני גרה ליד ראמה שנים רבות וחולפת ליד הכפר כל
בוקר בדרך לעבודה ואחר הצהרים כשאני חוזרת הביתה. אני מתביישת כי כל השנים האלה לא
נכנסתי לשוטט בכפר, להסתובב, לגלות, לבקר, להכיר, לטעום. ההיכרות שלי עם הכפר
הסתכמה בכמה מסעדות שאהבתי: "עזבה" שבכניסה המערבית לכפר, השווארמה
בכניסה המרכזית ו"אל-ערישה" שבפיתולי כביש 864 העולה מהכפר לכיוון בית
ג'אן. גם את הכביש היפה הזה, שעובר דרך פקיעין ומגיע לאגם מונפורט שליד
מעלות-תרשיחא, אני מכירה, אך מעולם לא הסתובבתי בסמטאות הכפר.
מג'די, מורה דרך בן הכפר שעובד כמורה בבית ספר וכתחביב, וגם מתוך תחושת שליחות, מדריך סיורים בכפר. הוא התגלה
כאיש לבבי, סקרן וספקן. מג'די שיתף אותנו בנדיבות בידע שלו, בתובנות שלו, בחיפושים
אחר מידע נוסף שיעשיר את ידיעותיו ובציפיות שלו מעתיד הכפר. הוא ציין בסיפוק שראש
המועצה החדש משקיע בתשתיות, בחינוך, בתרבות ובתיירות למען תושבי הכפר, למען עתידם
וגם לרווחתם המידית. מג'די יודע שהדרך עוד ארוכה, הוא מלא תקווה ואמונה שהם פוסעים
בכיוון הנכון ויודע שחלק מההצלחה טמון ביכולת לערב ולגייס את הנוער לטובת הכפר
וההתפתחות שלו.
הלכנו בסמטאות החלק העתיק של ראמה. עצרנו בבית יד לבנים וראינו שלכפר
חללים רבים שנהרגו בעת השירות בצה"ל. שמענו על ההיסטוריה והדמוגרפיה של ראמה.
בכפר ראמה גר רוב נוצרי, קבוצה דרוזית גדולה ומעט מוסלמים. הרוב הנוצרי מחולק
ליוונים-אורתודוכסים, יוונים-קתולים ועוד כמה. לכל קבוצה הכנסיה שלה. הכנסיות לא
גדולות ומפוארות כמו כנסיות בהן ביקרתי באירופה אבל הן צבעונית ומקושטות ויש להן
יופי והוד משלהן. ביקרנו בכנסיה יוונית אורתודוכסית
בכנסיה יוונית קתולית
ובמקום
שקדוש לעדה הדרוזית. חלפנו על פני בתים עתיקים. התארחנו אצל משפחה שמכינה סבון משמן
זית בשיטה שבה לא מחממים את שמן הזית וכך שומרים על התכונות הטובות שלו. קניתי כמה
סבונים ואני ממש מרוצה. באותו בית זכינו גם להאזין לנגינה בעוד.
התוודענו לכך שיש לכפר ידוענים, מירה עוואד
וג'ורג' סמעאן הם בני הכפר.
בסיור למדתי שהכפר ראמה ידוע בזכות שמן הזית המצוין שלו, בזכות
מסעדות טובות ומסעדנים שמפעילים מסעדות איכותיות בכל רחבי הגליל. במהלך הסיור פגשנו
את הבעלים של מסעדת al sibat. הוא ניהל במשך שנים את
אחוזת שולמית בראש פינה. בעקבות הקורונה היא נסגרה והוא נאלץ להמציא את עצמו מחדש,
אז הוא פתח מסעדה בחלק העתיק של ראמה עם אוכל איטלקי וגם מזרחי. ישבנו לשוחח איתו
במרפסת המוצלת שבכניסה למסעדה. המקום יפה ומזמין וארוחת הבוקר שהוגשה לסועדים
לידנו נראתה מגרה. האיש שופע קסם וחום ודיבר ברהיטות ובהתלהבות על אהבתו לארח ועל
הכפר שנודע בזכות אהבת האירוח של התושבים, על הקולינריה הטובה ועל העתיד שנראה
מבטיח בזכות ראש המועצה שמשקיע בתחום התיירות.
לאורך כל הסיור, אף אחד מהמשתתפים לא שאל על תחושת הבטחון האישי. נושא
חם, תרתי משמע, בישובים במגזר הערבי כולל ראמה שבה התרחש רצח לפני חודשים ספורים.
המדריך דיבר באופטימיות ועם המון כוונות טובות על עתיד התיירות בכפר. כנראה שכולם הרגישו
כמוני שזה לא הפורום הנכון להעלות את הנושא. לצערי, החשש הזה נוכח וקיים. היו מי
ששאלו אותי, לאחר הסיור, אם לא חששתי. אני מודה שהרגשתי בנוח להסתובב בכפר. אנשים
רבים שחלפו על פנינו בסמטאות הכפר ברכו אותנו. לפעמים התפתחו שיחות קצרות והכל
במאור פנים ובאדיבות נעימה.
לסיור שנקרא "סודות ומסורות בכפר ראמה" נרשמתי דרך האתר של
הרט"ג. הסיור חינם ורק דורש הרשמה מראש. הבנתי שהפרויקט הזה הסתיים. אני
מקווה שהסיורים ימשיכו ותמצא להם מסגרת אחרת במקום הרט"ג.
הסיור היה מהנה, מעניין ומעשיר. החברה של שאר האנשים שהשתתפו בסיור
היתה נעימה והם תרמו גם מידיעותיהם ומניסיונם והוסיפו להנאה מהסיור. אני שמחה
שזכיתי להכיר קצת יותר לעומק את הכפר השכן ואני בטוחה שעוד אגיע לבקר בו.
אני שמחה ומתרגשת מכך שאתם מלווים אותי, קוראים על הטיולים שלי ואת ההגיגים שלי. זה לא מובן מאליו וממלא אותי באושר. לקבלת הודעה במייל כל פעם שאני מפרסמת פוסט חדש בבלוג (לא יהיו הודעות אחרות, מבטיחה!) הכניסו את כתובת המייל שלכם בתיבה למטה. תודה.
The Seven Rila Lakes הוא כיום אחד מאזורי הטיול המוכרים ביותר בבולגריה. בעבר, עד שנת 2009 , השנה בה נבנה ה רכבל שעולה לאגמים, מספר המבקרים באזור עמד על 30,000 בשנה ( לפי נתונים של משרד התיירות הבולגרי) . אנשים הגיעו ברכב ל- Pionerska Hut וממנה טיפסו ברגל גובה של 500 מ' לאזור האגמים. שש שנים מאוחר יותר, בשנת 2015, בחודשים יולי-אוגוסט, שהם עונת שיא התיירות, ביקרו באזור שבעת אגמי רילה בין 1000 ל- 3000 איש מדי יום. בזכות הרכבל האזור צבר פופולריות בקרב הבולגרים כמקום עם גישה נוחה מאוד המציע נוף הררי נפלא. בסמוך לחניון הרכבל, כמה מקומיים גילו יוזמה והקימו דוכנים לממכר מזכרות, דבש וריבה. ב מאמר בו מצאתי את הנתונים האלה נאמר כי בעקבות עודף התיירים, הקרקעית של האגמים מזדהמת והם מאבדים את צבעם הכחול והיפה. השבילים נשחקים בכבדות תחת רגליהם של אלפי מבקרים. במהלך תקופת השיא, הליכה במסלול הראשי סביב האגמים מרגישה כמו ללכת ברחוב הראשי של סופיה, רחוב ויטושקה. בנוסף, היו תוכניות פיתוח גדולות לאזור אבל בגלל המשבר הכלכלי הן נזנחו. החברה שמפעילה את הרכבל התעלמה מחוקים מסוימים וזה
אני אוהבת לנסוע בכביש שמשני צידיו שורת עצים גדולים ומצילים שיוצרים מעין מנהרה. בעיני בסתיו זה הכי יפה, השלכת צובעת את העלים בשפע גוונים של צהוב, כתום, אדום וחום. עצים ירוקי עד מנקדים בירוק את הצבעים החמים. לפעמים העלים נושרים כמו טיפות גדולות ואיטיות ולפעמים פוגשים עץ שנראה כאילו הוא עולה באש וכולו להבות צהובות וכתומות. חגי תשרי חלו השנה באמצע אוקטובר. תאריך שעלול להיות בעייתי לטיול באירופה אבל לשמחתי מזג האוויר בבולגריה היה נפלא. השמים היו כחולים, הטמפרטורות נעימות, לא חמות מדי וגם לא קרות. ביום הסתובבנו עם חולצה קצרה ובערב חולצת פליז הספיקה. היתרון הגדול בתקופה הזאת היו צבעי השלכת שהיערות התהדרו בהם. יופי כזה מזמן לא חווינו. שלכת השלכת שהקיפה אותנו בצבעים מרהיבים ומלהיבים התחברה גם לתחושה פנימית של שלכת. תחושה אותה חווינו בנסיעה בין כפרים שידעו ימים יפים יותר ובין עיירות שפאר עברם ניבט אלינו מבעד לעזובה ולהזנחה. הרגשנו שהמקומות האלה הושלכו. זו תופעה שראינו בכמה ארצות, הצעירים זונחים את הכפר ואולי גם מסורת חיים שעברה במשך דורות במשפחתם, לטובת חיים תוססים יותר ואולי נוצצים יו
ביליתי באי אויה עם משפחתי באמצע ספטמבר למשך 8 ימים מלאים. אויה Evia הוא האי השני בגודלו מבין איי יוון (הראשון הוא כרתים). הוא מחובר ליבשת בשני גשרים וישנן גם כמה מעבורות ששטות מהיבשת לאי וחזרה. עיקר התיירות באויה היא תיירות פנים, נופשים יוונים. על חלק מהחוויות שלנו כתבתי בפוסט 'גלגולו של טיול '. יום דרומי נסענו דרומה על הכביש הראשי שמוביל ל Karistos כביש נופי מקסים. מכל פיתול מתגלה מפרץ כחול. הרגשנו שאנחנו חייבים לרדת לאחד מהמפרצים המפתים שקרצו לנו בכל סיבוב. אז, ליד הכפר הררי Almiropotamos סטינו מהכביש הראשי וירדנו מערבה לכפר Panagia שיושב על מפרץ מקסים. סירות דייגים עגנו במזח . משפחות ישבו תחת שמשיות ונהנו מסופ"ש של סוף הקיץ. התמקמנו על ספסל בצל עץ אקליפטוס, פרסנו שמיכה והופ קפצנו למי המפרץ הצלולים והקרירים. להקות דגים שחו מכאן לשם ואנחנו עם המשקפת והשנורקל עקבנו אחריהם בעניין רב . המלצה שלי – בנסיעה לנופש ביוון כדאי לקחת משקפות שחייה ושנורקלים . כך חלפו מספר שעות נעימות (יכולנו להשאר שם מספר ימים). המשכנו בדרכנו ליעד – בתי הדרקונים שעל הר אוכי, על
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
השבמחק