סלוניקי – הרובד היהודי

 

בערב האחרון שלנו בעיר ישבנו במסעדת דגים טובה לחגוג סיומה של חופשה נעימה. שבעים מדג נפלא עשוי היטב על הגריל ומנת אלכוהול מתוקה ופירותית, איתה סגרנו את הארוחה. התרווחנו בכסא ובן זוגי, ברגע של חולשה, התעדכן בחדשות האחרונות בעזרת הטלפון הנייד שלו: "האנדרטה לזכר בית העלמין היהודי בסלוניקי, שהוחרב ע"י הנאצים, הושחתה שוב, זו הפעם הרביעית". הלב שלי התכווץ. יום קודם ביקרנו במוזיאון היהודי והתרגשנו מהעבר העשיר והכואב של יהדות סלוניקי. יהדות ששיגשגה ופרחה כמה מאות שנים ואז נמחקה כליל בשואה.

סלוניקי – למה כן

אני קוראת במגזין תיירותי, אותו קיבלנו במוזיאון היהודי, את כל שבחיה של העיר ומסכימה איתם. כתוב שם שהעיר מושכת תיירים בזכות אוכל משובח, בתי קפה מודרנים, ברים קטנים, מוזאונים אינטימים ועכשויים. כתוב שיש בעיר, מצד אחד, היסטוריה עשירה שבאה לידי ביטוי במגוון מבנים ביזנטים, עות'מאנים ויהודים שפזורים ברחבי העיר העתיקה, ומצד שני, אווירה צעירה ברובע לדדיקה המתפתח במהירות. עוד מציינים בכתבה שהמקומיים חמים, ידידותיים ומקבלי פנים ושיש לסלוניקי שם של עיר בטוחה, נוחה ואפילו זולה.

סלוניקי – למה לא

אבל, לא כתוב במגזין שמתחת לחזות הקלילה והנעימה יש גם זרמים אחרים, זרמים של קושי ותסכול, של עוני (נתקלנו בלא מעט חסרי בית שישנו בחוץ בימים הקרים והגשומים בהם ביקרנו. ראינו גם כלבים מחוסרי בית משוטטים ברחובות. ראינו ברחובות יותר כלבים מחתולים זה היה מאד מוזר בעינינו). המשבר הכלכלי הקשה והממושך נותן אותותיה והתסכול לפעמים מתורגם לשנאת זרים ולמעשים אנטישמיים. זה מצער, כואב וגם מפחיד.

סלוניקי היא עיר עם ניגודים, עיר שנהנתי בה מאד, אבל השאירה בי גם תחושות של עצב ואפילו חשש. ביום הגעתנו לסלוניקי, נסענו באוטובוס משדה התעופה למלון שלנו (טיפים מעשיים אכתוב בפוסט הבא). ברחוב שמוביל למרכז העיר ראיתי בתים, בעצם וילות, מרשימים בעיצובם. בתים שידעו ימים יפים ועכשיו הם עומדים שוממים ומוזנחים. בהמשך גיליתי שרוב הבתים היו שייכים למשפחות יהודיות אמידות.

כשהאוטובוס התקרב למרכז העיר הרגשנו מתיחות, חשנו שמשהו קורה אבל לא הבנו מה. אחרי שהתמקמנו במלון יצאנו לשוטט בעיר ולאכול. מרחוק בן זוגי זיהה התגודדות של אנשים ברחוב המרכזי לכן החלטנו להסתובב ברחובות צדדיים. פתאום עבר מולנו טור של שוטרים חבושים במסיכות גז ומחזיקים לפניהם מגן פלסטיק ענק. הם נראו רציניים וממוקדים. מדי פעם שמענו המון שואג וראינו שוב את טור השוטרים, הפעם הם צעדו בכיוון ההפוך. הרגשנו מתח באוויר, וויתרנו על שיטוט נינוח ברחובות העיר. במקום לשוטט בחרנו לשבת במסעדת דגים שנראתה איכותית. אכן המסעדה היתה מצויינת, נהנינו בה מאד וגם בחרנו לאכול בה בערב האחרון שלנו בעיר. בשאר הימים לא היו לנו עוד חוויות כאלה וכל הסלוניקאים אותם פגשנו היו נעימים ומסבירי פנים.

סלוניקי – בכל זאת כן

סלוניקי היא עיר נמל, עיר מסחר חשובה ומרכזית ולכן נתונה להשפעות רבות והיא נחשבת יותר מודרנית וקוסמופוליטית מאתונה. נהנתי מהשיטוט ברחובותיה. יש בעיר שפע של מבנים מעניינים שמגלים רבדים של היסטוריה. העיר נכבשה מספר פעמים ונשלטה על ידי עמים שונים שהשאירו בה את חותמם. באמצע העיר נתקלנו בחפירות של עתיקות מהתקופה הרומית. ראינו כנסיות ביזנטיות, בניינים מתקופת השלטון העות'מאני, שרידים של תקופות בהן העיר שגשגה, גם בזכות הגירת היהודים אליה. נהנתי מהביקור בעיר, אני אשמח לחזור אליה והיא בהחלט מומלצת בעיני לחופשת סוף שבוע נינוחה.

זו היתה אחת החופשות שהכי נהנינו בה מהאוכל. האוכל פשוט נפלא, חומרי הגלם נהדרים, מקומים, עונתים ומלאים בטעם, שהודגש בעדינות. שמן זית איכותי ולימון עסיסי זה די. אכלנו כל מיני מנות עם עלים ירוקים. טעמתי קינוח מעניין עשוי מחית סולת מתוקה עם ניחוחות של קינמון ועוד תבלינים שלא זיהיתי. ניסיתי גם גלידה עדינה בטעם רחת לוקום. הבירה מצויינת, הקפה נפלא ואפשר למצוא בכל פינה מיץ תפוזים סחוט טרי. עוד מאכל רחוב אופייני הוא מאפה תרד וגבינה שאי אפשר להפסיק לאכול גם כשכבר שבעים.

לסלוניקי הסטוריה יהודית עשירה

סלוניקי נוסדה בשנת 315 לפני הספירה. יש חוקרים שטוענים שהיו בה תושבים יהודים כבר מהקמתה. אחרים טוענים שהתושבים היהודים הראשונים הגיעו מאלכסנדריה בשנת 140 לפני הספירה. במאה הראשונה לספירה כבר התבססה קהילה יהודית בעיר. הם דיברו יוונית, קיימו טקסים עתיקים והתפללו בבית הכנסת "עץ החיים" ששרד עד שנת 1943. מחוץ לחומות העיר היה בית קברות יהודי.

שנת 1492

בסלוניקי התישבו כ-20,000 יהודים ממגורשי ספרד והפכו אותה למרכז יהודי ספרדי גדול ומפואר. שפת הלדינו פרחה בעיר מבחינה שירית ותרבותית. הם הביאו איתם ספרי קודש ויצירות קבלה חשובות, וגם ידע רב במקצועות כמו דפוס ורפואה. היהודים פיתחו את העיר בתחומי המסחר, התעשייה והבנקאות. בימי שבת העיר שבתה כמעט כולה, כולל הנמל, בשל הרוב היהודי. בסלוניקי חוו היהודים אקלים של סובלנות ויציבות כלכלית. נוצרו בעיר קהילות רבות שלכל אחת מהן בית כנסת, מסורת ומנהגים מיוחדים. בין המאות ה-16 וה-18 הייתה העיר למרכז של תורה ותרבות יהודית.

יורגו דאלארס שר ביוונית ובעברית את הפיוט 'צור מישלו אכלנו' שנהגו לשיר בסעודת השבת. המזמור היהודי שהפך לשיר יווני הוא דוגמה להשפעה העמוקה של יהדות סלוניקי על תרבות יוון.

שנת 1912

במהלך מלחמות הבלקן סלוניקי סופחה ליוון. בשנה זו הקהילה היהודית היתה הגדולה בעיר (61,000) אחריה המוסלמים (45,000) והיוונים אורתודוקסים (40,000). בית הקברות היהודי כלל למעלה מ-300,000 קברים ונראה כמבוך של קברים. עבור הקהילה היהודית היה זה אתגר לא פשוט להתאים עצמה לדרישות החדשות לאחר מאות שנים תחת שלטון עות'מאני.

שנת 1917

שריפה עצומה, שהפכה שני שליש מהעיר לאפר, החריבה את רוב השכונה היהודית המרכזית בעיר והותירה יהודים רבים חסרי קורת גג. 32 בתי כנסת נשרפו, 10 ספריות רבניות, 8 בתי ספר יהודים. כמוהם נהרסו גם ארכיוני הקהילה היהודית המקומית, מוסדות צדקה ובתי עסק רבים. ספרות רבה, דתית וחילונית, הושמדה בלהבות השריפה. הממשלה היוונית ראתה באסון הזדמנות להפוך את סלוניקי היהודית והעות'מאנית לעיר יוונית. הממשלה הפקיעה את השטח השרוף ומנעה מהתושבים לבנות את בתיהם מחדש על אדמתם. הממשלה העמידה את הנכסים השרופים למכרז. מי שיכלו לשלם הפכו לתושבים החדשים של מרכז העיר. ראש הממשלה אלפת'ריוס וניזלוס (Eleftherios Venizelos) עודד את מתכנני העיר, שהביא מבריטניה ומצרפת, לראות בעיר "לוח חלק" ולהתעלם מרבדים שייצגו מאות שנים של נוכחות יהודית ומוסלמית בעיר.

בעקבות מלחמות הבלקן התגברה הגירת פליטים יווניים מאנטוליה. הפליטים, שחלקם השתייכו לתנועה אנטישמית פשיסטית, פרעו ביהודים בשנות ה־30 הראשונות. בנוסף, הממשלה היוונית הנחיתה גזרות על תושבי סלוניקי היהודים. כל זה גרם לכך שכעשרת אלפים יהודים עלו לארץ ישראל.

1941-1946

באפריל שנת 1941 כבשו הנאצים את סלוניקי. מיד אחרי הכיבוש, יהודי העיר רוכזו בגטאות. במרץ 1943 התחילו המשלוחים למחנות אושוויץ וברגן-בלצן. תוך שנה הקהילה, שהיוותה את אבן היסוד של החברה הרב-תרבותית בסלוניקי במשך מאות שנים, נמחקה כמעט כליל. מעל 95% מבני הקהילה לא חזרו. אם בתחילת מלחמת העולם השניה חיו בסלוניקי מעל 50,000 יהודים, בשנת 1946 היו בעיר 2400 יהודים בלבד. מלחמת האזרחים שפרצה ביוון מיד עם סיומה של מלחמת העולם השניה גבתה עוד קורבנות יהודים. היום חיים בסלוניקי כאלף יהודים.

למרות שיוון היתה המדינה הראשונה שחוקקה חוק המאפשר ליהודים לקבל חזרה את רכושם, התהליך היה מסובך ויקר וגרם ליהודים רבים לוותר ולהתחיל את חייהם מחדש במקום אחר, לדוגמא ישראל. רוב בתי היהודים נלקחו על ידי השלטונות ונמסרו לאחרים.

העיר שהייתה מחולקת לנוצרים, מוסלמים ויהודים הפכה לעיר של נוצרים בלבד.

אתרים בסלוניקי שקשורים להיסטוריה של הקהילה היהודית בעיר

Jewish History Museum

המוזיאון היהודי מציג בפני המבקר את סיפורה של יהדות סלוניקי, קהילה ענפה שפרחה עד מלחה"ע השנייה. מטרת המוזיאון לשמר את המורשת העשירה והיצירתית ששגשגה בעיר במיוחד החל מהמאה ה-15 שבה מגורשי ספרד מצאו בעיר מקלט בטוח. להציג את תקופת תור הזהב של הקהילה ואת אורח החיים בה. המוזיאון שוכן בבנין מפואר בבעלות יהודית ששרד את השריפה הגדולה.
בקומת הכניסה ישנה תצוגה של מצבות מבית הקברות היהודי העתיק מלווה בתצלומים. בחדר נוסף הקירות מכוסים בשמות הנספים בשואה. המוזיאון בעיני חשוב, מרגש ומעניין. הביקור בו מומלץ מאד לדעתי. פרטים אפשר למצוא באתר האינטרנט של המוזיאון.

Monastirioton synagogue

כרטיס הכניסה למוזיאון כולל גם כניסה לבית הכנסת היחידי ששרד את מלחמת העולם השניה. בזמן המלחמה הוא שימש את הצלב האדום וכך ניצל. לצערי לא ביקרנו בבית הכנסת.

Holocaust memorial

אנדרטה לזכר היהודים שניספו בשואה נמצאת בקצה כיכרEleftherias Freedom . ביולי 1942 כינסו את הגברים היהודים בכיכר החרות כדי לרשום אותם לעבודות כפיה הם עברו שעות רבות של התעללות והשפלה. כיום הכיכר משמשת כמתחם חניה גדול, אולי כדי לטשטש את התפקיד שהיה לה בעבר. לאחר השחתת האנדרטה באוניברסיטה, ראינו שוטרים עומדים ושומרים על האנדרטה הזאת. האנדרטה נקראת מנורה בלהבות ונוצרה על ידי ננדור גליד Nandor Glid יהודי יליד יוגוסלביה (כיום סרביה) שאיבד את רוב משפחתו בשואה. אנדרטה כזאת מוצבת גם על גדות הדנובה בבלגרד. האנדרטה בסלוניקי היא האחרונה שיצר והושלמה לאחר מותו על ידי בנו, דניאל.

Old jewish cemetery memorial

אוניברסיטת אריסטו Aristotle נבנתה על חורבות בית הקברות היהודי העתיק שנהרס בשנת 1942. רוב המצבות, העמודים והכתובות נהרסו או נעשה בהם שימוש כחומר בניה. שמות של אנשים, רבנים, מקובלים, מורים וקדושים אבדו לנצח. אבד גם הקשר החי עם העבר. העלייה לבית הקברות הפגישה בין החיים והמתים, שמרה על המשכיות ועל הקשר למסורת. לבית הקברות היה תפקיד חברתי בקהילה והוא סיפק מקום מפגש, הזדמנות לפטפט ולרכל. בשנת 2014 נבנתה אנדרטת זכרון משברי מצבות וממנורה.

Modiano market

השוק תוכנן על ידי אלי מודיאנו לאחר השריפה הגדולה ושימש עשרות שנים כשוק המרכזי של העיר. השוק היה סגור בגלל שיפוצים בזמן הביקור שלנו. רק הטברנות עדיין פתוחות. על שוק קטן ויפה שנמצא ליד השוק הסגור סיפרתי כאן.

♦ ישנם סיורים מודרכים בעיר בנושא יהדות סלוניקי. אנחנו ניסינו לתאם סיור עם מדריכה שקראנו עליה המלצות טובות אבל זה לא הסתדר, כך שאני לא יכולה להמליץ.

נספחים

סיכום הכתבה ב  YNET

אלמונים ניתצו את האנדרטה לזכר בית העלמין היהודי שהוחרב ע"י הנאצים. זוהי הפעם הרביעית שהאנדרטה, שמוצבת באוניברסיטת אריסטו, מושחתת ע"י ניאו-נאצים והפעם בסמיכות ליום השואה הבינלאומי. הנהלת האוניברסיטה גינתה את התקרית בתקיפות וקראה "להפגין ערנות לאירועים של שנאה, גזענות, אלימות עיוורת והרס". גם ראש העיר של סלוניקי גינה בחריפות את המעשה וכתב: "פעם נוספת אנו ניצבים מול ונדליזם שביצעו הפשיסטים בבית העלמין היהודי בקמפוס. זה הרגע הנכון שהחברה צריכה להקיא את האלמנטים הפשיסטים וחסרי הסובלנות". תושבי העיר אירגנו מחאה.

בכתבה ציינו כי התחושה הכללית בקרב אנשי הקהילה ברוב ימות השנה היא נוחה לנוכח היחסים הטובים וההדוקים עם רוב תושבי סלוניקי. ראש העיר אוהד את הקהילה וגם הממשלה ביוון. אין ספק כי מדובר בקומץ שמנסה לחבל ולהזיק למערכת היחסים הטובה שנבנתה מאז סיום מלחמת העולם השנייה. עם זאת, יש החשים שהאנטישמיות מתעצמת בשל המתחים הפנימיים ביוון.

סיפורה של משפחת קפון  Capon

בזמן המשלוחים הצליחו אח ואחות יהודים לברוח מסלוניקי לאתונה בעזרת תעודות מזוייפות. בעקבותיהם הגיעו גם ההורים ואחות נוספת, לינה. הם מצאו מסתור בבית מחסה תוך שהם מתחזים למשוגעים. בגדו בהם אבל הם הצליחו לשחד את השוטרים שהגיעו לתפוס אותם. הם הצטרפו לחברי משפחה אחרים והתגוררו כמעט שנה בוילה אותה קיבלו משותף עסקי. בגידה נוספת הביאה לשילוח 13 מבני המשפחה לאושוויץ-בירקנאו, ביניהם ההורים ושלושת האחים.

האם נרצחה בבירקנאו, כך היה גורלם של שלושה רבעים מיהודי סלוניקי.

בתחילת שנת 1945, לקראת סוף המלחמה, מחנה ההשמדה בירקנאו פונה והיהודים צעדו בצעדות המוות. לינה החולה התעלפה ושומר, שחשב שהיא מתה, בעט בה הצידה. כאשר שבה להכרתה היא מצאה את עצמה במחנה נטוש.

ליאון, יהודי שנשלח מסלוניקי לאושוויץ, הצליח להסתתר עם עוד כמה יהודים עובדי כפיה בזמן פינוי אושוויץ. הם השתלטו על המחנה הנטוש ומצאו את לינה בבירקנאו. ב-27 לינואר הרוסים שחררו את אושוויץ ושלחו את הניצולים לעיר באוקראינה. חצי שנה מאוחר יותר לינה וליאון נשלחו ברכבת לבולגריה. הם קיוו למצוא ניצולים בסלוניקי.

ביוני 1945 הם הצליחו להתאחד עם בני משפחתה של לינה ששרדו. אחותה ואחיה הגיעו מברגן-בלצן ואביהם שוחרר מגרוס-רוזן. בני המשפחה חזרו לביתם בסלוניקי.

♦ סיפרה את הסיפור של משפחתה, לכתבת מגזין יווני, הבת של לינה וליאון, שפרשה לאחרונה מהמוזיאון על יהדות סלוניקי.

לסלוניקי מגוון רבדים אותם פגשנו בימי החופשה שלנו בעיר. היא עיר מעניינת שמעוררת מגוון רגשות ותחושות חלקן מכבידות על הלב וחלקן קלילות ונעימות. על עוד חוויות שלנו (בעיקר הקלילות והמהנות) סיפרתי בפוסט 'לגלות את סלוניקי'. כדי שתשארו מעודכנים ותוכלו להמשיך לטייל איתי, אני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה שלי. אשלח לכם גלויה למייל ובה איידע אתכם על כל פוסט חדש שאפרסם (רק זה לא יותר). תודה שהתלוותם אלי, זה משמח אותי מאד.

אני רוצה לקבל גלויות חדשות 

כתובת מייל 

       

המלצות להמשך קריאה:

בספרה של ויקטוריה היסלופ 'חוטים מקשרים' מסופר על ההסטוריה של סלוניקי וגם על יהדות סלוניקי. אני אהבתי את הספר.

ביקור באי היווני קורפו שלח אותי לחקירה הסטורית ולכתיבת 'סיפור על סיסי ואכילס'

על בית כנסת עתיק והסטוריה יהודית כתבתי ב'דלת נפתחת לעבר'