גלויה

  מה עושים ביום חופש גשום? טיולוטו . באמצע נובמבר ארגנו לעצמנו יום חופש זוגי. כשהגיע היום המיועד מזג האויר היה גשום. אז החלטנו לצאת ל טיול אוטו .  גליל תחתון נסענו על כביש 806 שמחבר בין כביש 85 לכביש 65. כבישים שחוצים את הרי ובקעות מרכז הגליל והנוף המרכזי בהם הוא כרמי הזיתים. בעונה הזאת המסיק בשיאו אך ביום גשום הכרמים עומדים שוממים. הכביש עובר בכפר מרר או מע'אר . חוצה את נחל צלמון עליו סיפרתי בפוסט " מסע מבית לים " ומגיע ל עילבון .  על כביש 65 , קצת דרומית לעילבון אפשר לעצור לתצפית יפה על בקעת בית נטופה . בתחילת החורף למרות שכבר ירדו באזור קרוב ל 200 מ"מ גשם, הבקעה עדיין יבשה וניתן לראות את השדות שמחלקים אותה למרובעים בגוונים שונים של אדמה וירוק. צריך שירדו עוד גשמים כדי שהאדמה תהיה ספוגה ואז יווצרו שלוליות ענק שיקנו לבקעה מראה של אגם שבתוכו מבצבץ, לרוב, אי קטן.  ב צומת גולני פנינו לכיוון הכנרת. ב כביש 77 הנוף משתנה ורואים פחות כרמי זיתים. בתקופה שלפני הקורונה עבדה כאן מסעדה משפחתית שלפי דבריו של בן זוגי מומלץ לעצור ולאכול בה. המסעדה נראית חשוכה ואני מקווה שהיא

שנת 2000 - הפתעה   היא טיפסה לאט במדרגות התלולות. מדי פעם עצרה להסדיר את נשימתה ולהתבונן. היא ניסתה להזכר במראה של המקום כפי שהיה בפעם האחרונה שראתה אותו, רגע לפני שעזבו הכל מאחוריהם ופתחו דף חדש. מול הדלת הגדולה נעמדה לרגע, להסדיר נשימתה ולארגן מחשבותיה וזכרונותיה. היא דפקה על הדלת, מקווה שמישהו יפתח. הם לא תאמו את הביקור ולא ידעו דבר על דייריו החדשים של המבנה. היא רק ראתה שהוא משוחזר ומטופח והרגישה שהאווירה סביבו נעימה, משרה רוגע ושלווה.  הטלפון צלצל צילצול רם וקצר רוח. הוא התרומם לאט מהספה תוהה מי מתקשר אליו בשעה כזאת. בתקופה האחרונה הטלפון צלצל לעיתים נדירות. כולם כל כך עסוקים ואין להם זמן לדבר עם זקן שכמותו. הוא הרים את השפורפרת: “ Hello ”  “ איסמעיל? "  נשימתו נעצרה, שנים רבות עברו מאז שקראו לו ככה. הקול נשמע מוכר ולא מוכר, עם מבטא שלא הצליח לזהות.  " מין הדא? "  ".... אחותך "  1875-1878 - הקמת גיא אוני   " בחלומי אני רואה יישוב יהודי חקלאי. יישוב בו יהודים יעבדו את האדמה, יזרעו, יקצרו, ישתלו עצי פרי וירעו צאן... " נאמתי בפני השר משה מונטיפיור

או: ש נת צהרים, ש קט, ש לם ס גר שני ואני שוב בבית קצת מ ס דר ת, קצת במחשב, קצת קוראת, קצת... מעסיקה את עצמי בכל מיני מטלות שנדחקו וחיכו לזמן כזה שבו אי אפשר סתם ככה נגיד לשבת בים; להנות משחיה במים הנעימים או מישיבה בחוף כשהרגליים נוגעות בחול והגוף חשוף לרוח ולשמש. אי אפשר לצאת לטיול ארוך בטבע. אי אפשר לנסוע לבקר משפחה וחברים. אפילו לשוטט בעיר בין חנויות, שווקים ורחובות יפים אי אפשר. תוך כדי סידור ערימת ניירות מצאתי טקסט שכתבתי לפני שנה בערך והרגשתי שהוא מתחבר לזמן הזה. כתבתי: קדוּשת ה ס ייסטה אני לא מחובבי שנת הצהרים. משהו בי מתנגד ולא מאפשר לי להרפות ולהנות ממנוחה נינוחה. בן זוגי הפוך ממני. אם מתאפשר, הוא תופס את ההזדמנות בשתי ידיים ומשתרע על המיטה שלנו לשנת צהרים נעימה. אני יודעת שיש יתרונות רבים למנוחת הצהרים, במיוחד בארצות הים התיכון בהן השעות האלה חמות ומעייפות.  בכל אופן, אצלי הסידור הזה לא עובד ואם אני מוצאת את עצמי במיטה בשעות הצהרים אני הכי לא רגועה ולא נינוחה שאפשר להיות. אולי ההתנגדות נובעת מכך שבילדותי בקיבוץ זו היתה חובה. קדושת הסייסטה. הייתי מסתובבת במיטה הקטנה מ

לפסגת הר טיטליס   Titlis הגענו ביום שישי. השתדלנו לצאת מלוצרן ברכבת מוקדמת (יחסית לחופשה). הנסיעה מלוצרן Lucerne לאנגלברג Engelberg יפה, היא אורכת 45 דקות ונותנת שהות להתרשם מהנופים הכפריים שלמרגלות האלפים. מתחנת הרכבת באנגלברג הלכנו קודם כל לחנות להשכרת ציוד ספורט. מצאנו את החנות  בגוגל כש חיפשנו מקום להשכרת סנדלי שלג ומקלות הליכה. עם הציוד ביד התחלנו לצעוד לעבר הרכבל שעולה לפסגה. מזל שהאוטובוס שעושה שאטלים חינם מהרכבת לרכבל עצר לידנו וחסך לנו כמה דקות הליכה. בירידה מהאוטובוס חשכו עינינו, התור לקניית הכרטיסים מילא את כל האולם ונשפך החוצה. המוני גולשים נדחקו בתור. אמנם רוב השוויצרים עמדו מנומסים בתור, אבל היו גם כאלה שנדחפו. אולי הם היו תיירים ולא שוויצרים, אני לא יודעת. התורים המשיכו גם בהמתנה לעליה לרכבל. שמענו מסביבנו אנשים מסננים בשקט "קטסטרוף" (במבטא גרמני או צרפתי). כנראה שהעומס נבע משילוב של  סוף השבוע,  יום עם מזג אוויר יפה ושלג טרי שירד יומיים קודם בעיקר בפסגות הגבוהות. שילוב זה גרם לגולשים רבים להגיע לאתר הסקי של הטיטליס.  TITLIS    בעצם, לפסגת ההר ממש, לא ה