גלויה

תצפית על עמק סאלפלדן " הללויה…הללויה"   קול פעמונים רך וצלול נישמע בחלל המערה. " הללויה…הללויה"   קול השירה הענוג הדהד בין הקירות. עמדנו מופתעים ומשתאים. מי אחראי לשירה הזאת ? כמה שעות לפני המאורע הזה, התחלנו את היום שלנו בעיירה סאלפלדן Saalfelden   שבמחוז זלצבורג  SalzburgLand , אוסטריה. נכנסנו לתחנת המידע לתיירים (TI) שבעיר, שם המליצו לנו על מסלול הליכה בהרים מעל העיר. התארגנו ויצאנו לדרך. עליה לא קשה מדי בתוך יער יפה הובילה אותנו למנזר חצוב בסלע . ביומן הטיול כתבתי כך : " יום שישי, ערב ראש השנה. היום למדנו שיש תכנונים ויש את מה שקורה בפועל ולכן עלינו להיות ערוכים להכל. זאת אומרת, לקחת איתנו תמיד ציוד לארוחות וציוד להליכה. היום גם למדנו שקשה ליהנות עם ר' בעיירות. הוא צריך להיות בטבע משוחרר מכבלי הנימוס. התחלנו את היום בסאלפלדן, בשוק איכרים קטן וחביב. קנינו פטל ואגסים אדומים. הסתובבנו קצת בעיירה. ר' נהנה להכנס לכנסיה והצעירה מאד התרשמה מהפסל של האביר על הסוס שהורג את הדרקון (מוטיב שמופיע פה באזור לא מעט ואין לנו שום מידע עליו). בכנסיה היו הר

הבכורה שלי לקחה כמה ימי חופש מהצבא וטסה עם בן זוגה לחגוג יום-הולדת ב וינה,  עיר הבירה של אוסטריה.  אמנם חופשה קצרה בעיר אירופאית, אבל פעם ראשונה שהיא עצמאית בחו"ל. התרגשתי. נזכרתי בנסיעה הראשונה שלי לחו"ל לבד. טסתי לארגנטינה. מצד אחד זה היה מרגש עד אימה (איך אני אסתדר?) מצד שני נהניתי מיתרון הנעורים (טוב, כבר לא הייתי ממש נערה אבל כן בחורה צעירה) שבו הכול בסדר ואין צרות גדולות. לעומתי בגילה, הבכורה כבר צברה ניסיון רב בטיסות וטיולים בחו"ל. היא מכירה מדינות רבות באירופה, מכירה ערים ודרכי התנהלות. נהניתי לראות כיצד אספה מידע לקראת הנסיעה. עיינה בדפי פייסבוק כמו הקבוצה הנפלאה  טיולים בראש טוב,  קראה מידע באתר 'למטייל' וכמובן בלוגים . התרגשתי. זהו עוד צעד בדרך שלה לחיים עצמאיים. חיים בהם יהיה לי חלק חשוב ומשמעותי אבל, שונה ממה שהיה עד עכשיו. שינוי שיש בו עצב ושמחה. הרדיו הדהד את התחושות שלי. כתבתי בדיוק בימים בהם ציינו 4 שנים ללכתו של אריק איינשטיין. הרדיו השמיע את שיריו ואצלי בראש התנגן השיר 'עוף גוזל'. אני יודעת שזה הכי צפוי ובנאלי לצרף את השיר, אבל זה

בבית הספר בו למדתי היתה מורה אחת שהצליחה לגעת בי בדרך שונה משאר המורים. כולם אמרו שיש לי פוטנציאל וחבל שאני לא משתתפת יותר, היא הצליחה לגרום לי למצות את הפוטנציאל שלי. כתלמידה תמיד כתבתי תשובות קצרות. אהבתי לכתוב באופן תמציתי ומדויק ולא 'למרוח' את התשובה. זו היתה בעיה בתחומים ההומניים בהם התשובות דרשו יותר 'בשר'. המורה ההיא היתה המורה שלי להבעה בכיתה י"א. אמנם, היא נהגה להשתמש בתרגילים יבשים שלפעמים הרגשתי שמצמקים לי את המוח אבל, כשהגענו לכתיבת חיבורים היא הצליחה לגרום לי להיפתח, לגרום לכתיבה שלי לזרום. רק בשיעורים שלה נפתח מעין הכתיבה שלי, הרגשתי מחוברת, הרעיונות מילאו את ראשי והדפים התמלאו במילים. אין לי מושג מה היה הקסם שלה. היא כנראה באמת ובתמים האמינה בי וביכולתי ואני האמנתי לה והרגשתי שאני יכולה . קולנוע בקיבוץ זכור לי במיוחד חיבור אחד שהיינו צריכים לכתוב על סרט שראינו. בקיבוץ, בימי ילדותי ונעורי, היה אולם מופעים קטן שבו הקרינו כל ערב שישי סרט למבוגרים ובכל שבת אחר הצהרים סרט לילדים. כמה חיכינו וקיווינו שיאפשרו לנו כבר להיכנס לצפות בסרטי המבוגרים. לעבור