גלויה

לפני כחצי שנה התחלנו לתכנן חופשה משפחתית בחגי תשרי. עברו שבע שנים מהחופשה הקודמת בה היינו בהרכב משפחתי מלא. השירות הצבאי של הבכורה ואחריה הבן לא אפשרו זאת. לחופשה יצאנו עם שלושת ילדינו (גילאי 16-24) ובת זוגו של הבן. שלפנו ממגרת החלומות את האי תאסוס שחיכה לנו כמה שנים. תאסוס נכנס למגירה שלנו עוד לפני שכיכב בכתבות באמצעי המדיה השונים. החלטנו שהוא יהיה הבסיס סביבו נבנה את החופשה.  שוטטנו בגוגל מפס בצפון הים האגאי ומצאנו, לא רחוק מתאסוס, אי לא גדול שאת שמו לא הכרנו, סמוטראקי (שנכתב גם סמותראקי או סמותרקי Samothrace או Samothraki). ראינו שבמרכזו מתנשא רכס הרים בו  נמצאת  הפסגה הגבוהה ביותר בים האגאי,   פסגת Fengari ,  המתנשאת לגובה של 1,600 מטר.  פירוש המילה Fengari ביוונית הוא ירח. לפי סיפורי המיתולוגיה, פוסידון ישב על פסגת ההר וצפה במלחמת טרויה.  חיפשנו קצת מידע ברשת. גילינו שרק לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר סמוטראקי מהטורקים לידי היוונים. היינו בטוחים שסמוטראקי הוא אי נידח, מיושב ע"י כמה מגדלי עיזים שנשכחו ואנחנו נהיה בין הראשונים שיגלו את מכמניי האי הזה. אז חשבנו.  ההתלהבות מהאי ע

חורף סגרירי וסגור בחורף הזה היו לא מעט ימים גשומים. לאחר מספר ימי גשם, האדמה רוויה ולא סופגת עוד את המים שיורדים עליה. המים, מצידם, מתחילים לזרום מפסגת ההר עליה אני גרה, למטה לכיוון הים. בדרך נאספים הזרמים הקטנים ומתנקזים לפלג משמח שצליל זרימת המים בו הוא מוזיקה ערבה לאוזניי. הפלג זורם במורד ההר לצד הכביש ואז חוצה אותו בתעלות פעם לצד אחד ופעם לצד השני ולחורש שמקיף את הישוב שלי.  אני גרה בישוב קטן על פסגת הר בלב הגליל. אחד מהיתרונות של מגורים במקום כזה הוא שכמה מטרים מהבית שלי גדל חורש טבעי, פראי ופרוע של עצי אלון, חרוב ואלה. בחורש המים זורמים להם בעליצות ובחופשיות, מקפצים על האבנים, מחליקים על הסלעים, עוקפים מכשולים, סוחפים איתם עלים, ענפים וגם כמה בקבוקים ריקים שהתגלגלו במקרה, או שלא. התמריץ שלי לצאת לטייל בחוץ בכל מזג אויר הוא הצורך של הכלב המשפחתי לפרוק אנרגיות ולהתרוקן. אני נועלת מגפים ויוצאת איתו גם כשבחוץ מטפטף. לפעמים הטפטוף מתחזק והופך לגשם. אנחנו אוהבים ללכת בתוך הנחל הזורם (אם כי היו מקרים בהם לא הערכתי נכונה את עומק המים) ולהתבצבץ בבוץ. אני נהנית לחגוג ככה את החורף ומחכה