הכתר
תשפ"א ישבה על הספסל סוקרת את מכסת ימיה שהתמלאה. עייפה ומותשת חיכתה לתשפ"ב הצעירה שתבוא להחליף אותה במשמרת. השמש החלה לשקוע. תשפ"א הרגישה שהיא מתפוגגת וממש לידה תשפ"ב החלה להתגשם. היא השאירה לה במתנה על הספסל כתר. הכתר הזה חיכה לה ביום שבו תש"פ התפוגגה והיא התגשמה במקומה על הספסל הזה, צעירה ורעננה, כל מכסת ימיה לפניה. הכתר הזה תפס מיד את תשומת ליבה. היא התבוננה בו וראתה שהוא לכד גם את תשומת ליבם של מרבית תושבי הכדור. את חלקם הוא לכד פיזית ממש ואת חלקם רק העסיק במחשבות כפייתיות וטורדניות. הכתר הזה ליווה אותה כל ימיה, מתחילתה ועד סופה. היא העדיפה שיזכרו אותה כשנת השינוי אך ידעה שהיא תיזכר כשנת הכתר. לא השנה שבה הופיע וגם לא השנה שבה נעלם, פשוט השנה שבה הוא נכח לכל אורכה, משפיע ומשנה את חיי תושבי הכדור. היא קיבלה אותו בירושה מקודמתה והשאירה אותו בירושה למחליפה שלה. מה יקרה איתו? ימים יגידו. היא ידעה רק את דברי הימים שלה. היא איחלה לתשפ"ב שתשאיר למחליפתה ירושה קלילה ומשמחת יותר. השמש נשקה לים, תשפ"א הפכה לזכרון חולף, לקצף על הגלים, לאשתקד.
תשפ"ב התיישבה על הספסל, רעננה ונמרצת. הביטה סביב עד שעיניה נתקלו בכתר שתשפ"א השאירה לה. תחושת מועקה עלתה בה. היא עצמה את עיניה מקווה שזה רק מקסם שווא, מין בדיחה על חשבונה. היא קיוותה שכשתפקח את עיניה הכתר פשוט יעלם מהספסל, אבל עמוק בתוכה היא ידעה שזה לא יקרה כל כך מהר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה