אהבתיה

גלית ישבה על ספסל בשולי פארק רחב ידיים. הצבע הירוק-חי של המדשאה נוקד בזהב עלי שלכת. שורת עצים גדולים ועתיקים, מרשימים בעוצמתם השקטה, הטילה צל על השביל שתחם את הפארק. ערוגת ורדים "כלאי תה" בגווני אדום ליוותה את השביל לכל אורכו. מהצד השני של השביל הוצבו ספסלים, על אחד מהם היא ישבה. הרוח שנשבה שיחקה בעלים הזהובים, העיפה אותם מפה לשם עד שצנחו בלאט על הדשא הרך. גלית לא נהנתה מכל היופי הזה שהקיף אותה. היא האזינה בעיניים עצומות לפלייליסט שהכינה בספוטיפיי. רצף של שירים ישראלים שליוו את שנות העשרים המוקדמות שלה. היא הרכיבה את האוזניות החדשות שקנתה אתמול והתמסרה למוזיקה שהתנגנה באוזניה, מקשיבה למילים שהחזירו אותה כמו במנהרת זמן לשנות התשעים של המאה שעברה. היא אהבה להאזין לשירים האלה ברגעים בהם המציאות הציפה אותה והיא חיפשה לברוח לזמן אחר, זמן בו הרגישה שהכל פתוח ואפשרי. עכשיו הרגישה לכודה. שגרה אפורה של עבודה שכבר לא הלהיבה אותה. גם בשעות שמעבר לעבודה היא לא מצאה משהו שיאתגר אותה וימלא אותה בסיפוק. יום התחלף ביום. כולם דומים. פעם זה היה אחרת. היא היתה אחרת, שמחה ואופטימית, מצפה לריגוש הבא.
"שוב זאת תקופה של גאות בחיי,
מים רבים שוטפים את חושי."
היא הצטרפה ל"מכשפות" ושרה לעצמה "עד העונג הבא...אה אה אה." תוך כדי השיר ניסתה להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגישה כמו "חית חושך, מפלצת רטובה, שדון לילה או פיה טובה"
פתאום הטלפון הנייד שלה השמיע צליל של הודעה נכנסת. היא ננערה משרעפיה ופקחה את עיניה. לרגע עקבה אחר מעוף עלי השלכת, מאפשרת ליופיו של הרגע הזה בפארק לחלח לתודעה. החושים שלה נפתחו לקלוט את הצבעים ואת הרוח שנשאה עימה ניחוח מתוק של ורדים מהערוגה הסמוכה.
באוזניות מוניקה סקס שרו לה:
"יש כאב יפה שעובר מהר
כשאני רוצה לא להיזכר
איך אני עמדתי שם
איך אני אמרתי לה
ככה את יפה"
השיר הזה תמיד ישאר מחובר עבורה עם הסדרה "פלורנטין" בה צפתה באדיקות, בתחושת הזדהות עם החלום לחיות בתל אביב, העיר שהחיים בה לא נעצרים לדקה. אבל, קצת כמו בסדרה, החלום התנפץ לרסיסי מציאות דוקרים ומכאיבים.
גלית נזכרה בצלצול שהתריע על כניסת הודעה חדשה ופתחה את הנייד כדי לקרוא אותה. "נהדרת שלי, קרני השמש דגדגו אותי בזמן שעבדתי בגינה ומיד חשבתי עליך. ניסיתי לדמיין איך את נראית ומה את עושה. תדעי שאת השמש של חיי, מאירה ומחממת אותי. שולח לך כמה דגדוגי קרני שמש ונשיקה בעורף."
היא הביטה בהודעה. עקצוצים של התרגשות מילאו אותה. כבר כמה חודשים שגיא שולח לה הודעות. תמיד לא צפוי, לפעמים עובר שבוע בין הודעה להודעה ולפעמים היא מקבלת שתיים באותו יום. עד עכשיו ההודעות היו זהירות ומגששות. הוא טווה בעדינות קורים, לוכד אותה במילים רכות ובתשומת לב מחמיאה. הודעה כזאת עדיין לא קיבלה. הוא מעולם לא שלח לה נשיקה.
השיר התחלף. שלמה ארצי ליטף אותה בקולו הנעים:
"אהבתיה
אני יודע זאת פתאום
אהבתיה
פתאום עכשיו
פתאום היום"
לרגע הרגישה שוב צעירה בת עשרים, נועזת, אימפולסיבית, ספונטנית, שכל האפשרויות פתוחות בפניה. אודם פרח בלחייה והיא הקלידה "בוא נפגש". הסתכלה על ההודעה. היססה. ואז בתנועה מהירה לחצה על כפתור "שלח".

התמונה צולמה בסופיה, בולגריה. על הטיול המשפחתי בבולגריה כתבתי כאן.

עוד סיפורים קצרים שכתבתי בסדרה נמצאים כאן