נקודת מבט

אורית ישבה על ספסל בשולי גינה ציבורית. החום של שעת צהרים קיצית הועם קלות בזכות הצל והרוח הקלילה שנשבה. על ברכיה נחה מחברת והיא כתבה בה בריכוז. למרות ששמרה על מראה צעיר, המחברת הסגירה את גילה. הצעירים היום כותבים בניידים שלהם, אם הם בכלל כותבים לעצמם פתקים, תזכורות, הגיגים ומחשבות. גם אורית מנסה לסגל לעצמה את ההרגל לכתוב בטלפון הנייד שלה. היא מצליחה כשמדובר בפתק או תזכורת, אבל כדי לכתוב משהו עמוק יותר היא זקוקה לתחושה של העט והמחברת. יש לה אוסף מחברות בהן היא רושמת חוויות מחשבות זכרונות הגיגים וכו'. ברוב תחומי החיים היא חסכונית ובעלת מודעות אקולוגית גבוהה אבל כשזה נוגע למחברת, היא אוהבת לרכוש מחברת חדשה לכל נושא ועניין וכך לאט לאט נוצר לה אוסף של מחברות מותחלות שנזנחו באמצע.

אורית יצאה מחדר הטיפולים החוצה אל הגינה הקטנה שליד הקליניקה בה עבדה. היא התיישבה על הספסל והחליטה לסכם את המפגש שזה עתה הסתיים. ההתרחשויות והתחושות עדיין טריות בראשה ובגופה. אח"כ היא תצפה בצילום של המפגש לקבל נקודת מבט נייטרלית יותר.

העבודה עם ילדים מילאה אותה בתחושה של סיפוק. זה חדש לה. בנעוריה ניסתה כמה פעמים לעבוד כבייביסיטר ולשמור על ילדי השכנים. תמיד זה הסתיים בתחושת תיסכול, היא שנאה את העבודה הזאת. הילדים חשו את הזיוף שלה, את הפאסון שניסתה להלביש על עצמה בניסיון להסתיר את החרדה שהזדחלה לה בגוף מאיימת להקפיא אותה. הם הגיבו בהתאם והמצב הפך לקשה יותר ויותר. מהר מאד היא ויתרה והכריזה שלא מתאים לה לעבוד עם ילדים. עברו שנים עד שהצליחה להתחבר למקום הטיפולי שהסתתר במעמקי ישותה. להתקלף כמו בצל מההגנות והמסכות שעטתה על עצמה.

עכשיו בעודה יושבת וכותבת היא התמלאה סיפוק. אורית הרגישה שהתקדמה צעד נוסף בתהליך בניית האמון עם טל, הילד שלפני דקות ספורות נפנף לה לשלום והלך הביתה עם אימו, נעמה.

נעמה הביאה את טל לקליניקה שלה לפני כחודש. ילד מתוק עם עיניים גדולות שסקרנות וחרדה ניבטו מהן לסרוגין. בכל המפגשים עד היום הוא נשאר צמוד לאימו. מהסס לעזוב אותה ולהתקרב לצעצועים שעל השטיח. האם, רכה וחייכנית עם מבט עייף על פניה, עודדה אותו להשאר צמוד אליה. הטיפול לא התקדם. אורית ידעה שעד שלא תרכוש את אמון האם, לא תצליח להתקרב לטל, לא תוכל לבנות איתו בטחון שיאפשר לתהליך הטיפולי להתרחש. המחברת שלה התמלאה בסימני שאלה. היא היתה זקוקה להכוונה, לנקודת מבט חיצונית שתעזור לה לפרק את המצב התקוע שבו הטיפול נמצא, אבל המדריכה שלה היתה בחופשה.

מה השתחרר פתאום? לפני יומיים היא הזמינה את האם לקליניקה לשיחה אישית. בשיחה נעמה העבירה ביקורת על כל הניסיונות של אורית להתקרב לטל. בתוך הביקורת צצו החרדות שלה. היא שבה וסיפרה את מה שאורית שמעה כבר בשיחת הטלפון הראשונה שבה נעמה ביקשה להגיע אליה עם טל. נעמה עזבה הכל והתמסרה כל כולה לגידול בנה. הוא היה כל עולמה והיא כל עולמו. עכשיו כשקצת גדל והם יצאו מדי פעם לגינה ליד הבית, היא ראתה את בני גילו ולתחושתה הם התנהלו בעצמאות, בחופשיות ובבטחון ויזמו משחק עם הילדים האחרים בגינה. רק טל נשאר לצידה מסתכל בעיניים גדולות על המתרחש ולא עוזב אותה. עוד מעט תצטרך להכניס אותו לגן והיא פחדה שהוא לא יסתדר שם. זה מה שדחף אותה להגיע לטיפול.

אחרי שהקשיבה לאמא שדיברה כמעט בלי הפסקה צץ במוחה של אורית רעיון. היא הראתה לנעמה קטע קצר מהצילום של המפגש האחרון. בקטע בו צפו ביחד, אורית הביאה כלי נגינה פשוטים במטרה ליצור משחק משותף. נעמה ניגנה עם טל, לא מאפשרת לאורית להצטרף אליהם.

נעמה צפתה בשקט ורק אמרה: "אני מבינה. תודה על האפשרות להסתכל על ההתרחשות מבחוץ". אורית מצידה ראתה את ההיסוס שנלווה להתקרבות שלה. היא אמרה לנעמה: "ואני מבינה את הביקורת שלך". הן הביטו זו בעיניה של זו ותחושה של שותפות עברה ביניהן.

אורית כתבה במחברת: "זוית ראיה חדשה, נקודת מבט נוספת, זה כל מה שהיה נחוץ כדי לצאת מהמצב התקוע".

התמונה צולמה בפאפוס, קפריסין. על החופשה הזוגית שביליתי בעיר מוזמנים לקרוא כאן.

עוד סיפורים קצרים שכתבתי בסדרה נמצאים כאן