גלויה

האם אי-פעם חשבת לקחת את משפחתך לחופשה בג'נין? אני לא, אבל חברתי כן. היא נסעה עם בעלה ושלושת ילדיהם לסוף שבוע ארוך בבית מלון בג'נין, כבר פעם שניה. ג'נין כל–כך קרובה פיזית וכל-כך רחוקה ולא נגישה עבורי. החופשה שלה סקרנה אותי ולכן שמחתי שהיא הסכימה להתראיין לבלוג שלי, לשתף בחוויותיה ואפשרה לי להשתמש בתמונות שהיא צילמה בחופשה (כל התמונות הן שלה מלבד התמונות למעלה שנלקחו מאתר תמונות חינמי pexeles ) . נפגשנו לשיחה בביתה היפה והנעים השוכן בכפר בדואי בגליל. 

אני יושבת על הכורסא הנוחה בחדר במלון וקוראת את הספר " הנערה מהדואר " שכתב סטפן צוויג. הספר מושך אותי בחבלי קסם, התיאורים מכשפים, היכולת של הסופר לתאר את הדמויות שלו בדרך כל כך נוגעת, את צפונות ליבם, את תשוקותיהם הכמוסות, את ההתנהגות האנושית על שלל גווניה. אני נסחפת לתוך העלילה, התיאורים כל כך חיים, עצמת הטבע, העיירות והערים הנוצצות כלפי חוץ ומסתירות רבדים עמוקים בפנים. הספר מתקדם לאט, טוב הוא נכתב לפני למעלה מ-70 שנה, הכל היה אז איטי יותר. האיטיות מהנה, אני יודעת שהיא גם יכולה להיות מענה למי שאצה לו הדרך, אבל אני בחופשה, יש לי שפע של פנאי לקרוא לאט ובנחת.

אנחנו צועדים לאט. השביל מתפתל בתוך יער אורנים, לפעמים מטפס לפעמים יורד, אבל רוב הזמן שומר על קו גובה אחיד. בשעה האחרונה התקדמנו אולי ק"מ אחד. הילדים סקרניים, מתבוננים, מלקטים חפצים שונים שמושכים את תשומת ליבם, עוקבים אחרי פרפרים, מקשיבים לציוצי הציפורים (אווווף, בקצב הזה לא נסיים היום את המסלול).

לסבתא שלי היה כיסא ,  כיסא נדנדה גדול ונוח ,  עליו ישבה וצפתה בטלויזיה. עליו ישבה וסרגה. עליו ישבה וסיפרה לי סיפורים. סיפורים נפלאים ונהדרים על ילדות במחוזות רחוקים, בתקופה אחרת. סבתא ידעה לספר. סיפורים מהחיים שנשמעו   ממש כמו   אגדות .