גלויה

בבית הספר בו למדתי היתה מורה אחת שהצליחה לגעת בי בדרך שונה משאר המורים. כולם אמרו שיש לי פוטנציאל וחבל שאני לא משתתפת יותר, היא הצליחה לגרום לי למצות את הפוטנציאל שלי. כתלמידה תמיד כתבתי תשובות קצרות. אהבתי לכתוב באופן תמציתי ומדויק ולא 'למרוח' את התשובה. זו היתה בעיה בתחומים ההומניים בהם התשובות דרשו יותר 'בשר'. המורה ההיא היתה המורה שלי להבעה בכיתה י"א. אמנם, היא נהגה להשתמש בתרגילים יבשים שלפעמים הרגשתי שמצמקים לי את המוח אבל, כשהגענו לכתיבת חיבורים היא הצליחה לגרום לי להיפתח, לגרום לכתיבה שלי לזרום. רק בשיעורים שלה נפתח מעין הכתיבה שלי, הרגשתי מחוברת, הרעיונות מילאו את ראשי והדפים התמלאו במילים. אין לי מושג מה היה הקסם שלה. היא כנראה באמת ובתמים האמינה בי וביכולתי ואני האמנתי לה והרגשתי שאני יכולה . קולנוע בקיבוץ זכור לי במיוחד חיבור אחד שהיינו צריכים לכתוב על סרט שראינו. בקיבוץ, בימי ילדותי ונעורי, היה אולם מופעים קטן שבו הקרינו כל ערב שישי סרט למבוגרים ובכל שבת אחר הצהרים סרט לילדים. כמה חיכינו וקיווינו שיאפשרו לנו כבר להיכנס לצפות בסרטי המבוגרים. לעבור

גדלתי בקיבוץ במישור החוף. קיבוץ מוקף פרדסים ושדות. מעבר להם השתרעו ה"חולות". חולות בהירים ורכים מנוקדים בעיקר בעצי שקמה, קצת אקליפטוסים, אשלים וכל מיני שיחים שהצליחו לתפוס אחיזה. השיח האהוב עלי מאז ועד היום הוא רותם, בגלל הפריחה הלבנה העדינה שמפיצה ריח משכר. היו גם עצי פרי בודדים, שרידים של בוסתנים שנזנחו.

מקום מגורי מוקף כרמי זיתים. כל האזור בו אני גרה משובץ ומנוקד בכרמים, על פסגות ההרים ובעמקים. בסתיו חוגגים כאן את מסיק הזיתים. כרמי הזיתים מתמלאים במשפחות, המחצלות נפרסות, יושבים יחד, אוכלים, מבלים את כל היום ביחד וכמובן מוסקים זיתים, מהצעירים ביותר ועד הזקנים, לכל אחד יש תפקיד. יש בזה בעיני הרבה יופי וחן, אפילו התרגשות, סוף-סוף נאסף הפרי לו חיכו שנה שלמה.  

לסבתא שלי היה כיסא ,  כיסא נדנדה גדול ונוח ,  עליו ישבה וצפתה בטלויזיה. עליו ישבה וסרגה. עליו ישבה וסיפרה לי סיפורים. סיפורים נפלאים ונהדרים על ילדות במחוזות רחוקים, בתקופה אחרת. סבתא ידעה לספר. סיפורים מהחיים שנשמעו   ממש כמו   אגדות .