עוד יום במשרד

אודליה ישבה על ספסל בשולי שדירת העצים שחצתה את השכונה לכל אורכה והיוותה את הלב אליו התנקזו הרחובות הראשיים. ברוב שעות היום קולות צחוק ושמחה מילאו את האויר בשדירה. בני נוער חלפו על פני יושבי הספסלים במהירות ובקלילות רכובים על אופניים, קורקינט או סקיטבורד. ילדים צעירים התנדנדו או הסתחררו על קרוסלה בעוד אימותיהן יושבות על הספסלים ליד מתקני השעשועים, מפטפטות או שקועות בטלפון הנייד שלהן. ההמולה הנעימה הזאת נעדרה מהשדירה בשעה זו, שעת צהריים קייצית ועצלה בעיר חמה ולחה. השדירה היתה ריקה מאדם, מלבד אנשים מעטים שחצו אותה בצעד מהיר מכווני מטרה.

אודליה הוציאה קופסה מתיק מעוצב שהיה מונח לצידה. את התיק קנתה באתר מכירות אונליין. זו היתה הדרך המועדפת עליה לבילוי שעות הפנאי, מבזבזת את רוב המשכורת שלה על דברים שלא באמת נזקקה להם. היא פתחה את הקופסה בה היתה ארוזה ארוחת הצהרים שלה; מקלות מלפפון וגזר מתפצחים, עגבניות שרי מתוקות שהשפריצו עסיס אדום ברגע שנגסה בהן, רבעי גמבה מתוקים ולקט נבטים. היא קילפה את המפית שעטפה את הכריך אותו הכינה מלחם מלא עליו מרחה גבינה לבנה לא שמנה. לגבינה הוסיפה זיתים שחורים מזן טאסוס, יבשים ומומלחים.

הפסקת הצהרים שלה נמשכה חצי שעה, מאחת עד אחת וחצי. אודליה תמיד ישבה על אותו ספסל עם אותה קופסא ולרוב גם אכלה את אותו האוכל. נצמדת לשגרה, חוששת משינויים ומתזוזות. ההתלהבות, הסקרנות והמוטיבציה שהיו לה בתחילת דרכה כמזכירה במשרד בו עבדה התחלפו מזמן בהצמדות למוכר ולידוע. היא ביצעה את המוטל עליה ביסודיות ובדקדקנות. נהנית מהסדר, מהניקיון ומהשקט שסביבה שהשרו עליה שלווה. אבל היו גם ימים בהם היא רצתה לצעוק, לפזר לכל עבר את ערימת הניירות שהצטברה על שולחנה או אפילו סתם להעביר אותה לסלסילת המטלות שנועדו לטיפול ביום הבא. כשהרגישה ככה היא קמה לאט, ניגשה למכשיר התמי 4 שבמטבחון הקטן ומזגה לה כוס חליטת לואיזה, מדי פעם גיוונה ובחרה תיון של ג'ינג'ר וכורכום.

בעודה נוגסת בכריך ובירקות לסרוגין היא ניסתה לשחזר מתי זה קרה. מתי ההנאה התפוגגה ונותרה רק שגרה יבשושית. היא לא הצליחה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שניסתה משהו חדש. מתי התרגשה, התלהבה, חשה שמחה אמיתית או אפילו צחקה בקול רם. השגרה הפכה את חייה לקו ישר ושטוח בלי בורות ליפול בהם אבל גם בלי פסגות לכבוש. מתי האתגר היחיד שהציבה לעצמה היה לשמור על השגרה ולהאחז בה כאילו חייה תלויים בה.

היא הורידה את משקפי הראייה וניקתה אותן בתנועה מונוטונית. רעש של צעדים מהירים משך את תשומת ליבה והיא הרימה את מבטה. דמות מטושטשת צעדה לכיוונה. הלב שלה החל לפעום בחוזקה עוד בטרם המוח שלה פיענח את מה שראתה. לרגע הרגישה שהיא נחנקת ומיד הוציאה בקבוק מים מהתיק, פתחה אותו במהירות ולגמה לגימות גדולות ונואשות. הדמות התבהרה והיא חזרה לנשום, אפילו לא שמה לב שעצרה את נשימתה. סתם אזעקת שווא. היא לא תיתן לה לטלטל את עולמה. אודליה קמה מהספסל, ניערה פירורי לחם מבגדיה וחזרה בצעדים מדודים למשרד. ההפסקה הסתיימה.

התמונה צולמה בסיביו, רומניה. על הטיול המשפחתי ברומניה כתבתי כאן.

עוד סיפורים קצרים שכתבתי בסדרה נמצאים כאן