דילוג לתוכן הראשי

שלג על עירי

תמי ישבה על ספסל מתכת מעוצב ומעוטר בשושנים מסתלסלות. למרגלותיה זרם נחל שחילק את העיר שלה לשניים. בראשה התגלגל הביטוי "העיר שלה". זמן רב עבר עד שהרגישה שהמקום הזה גם קצת שלה. היא התכרבלה במעיל האדום החם, סידרה את כובע הצמר שלראשה והתבוננה בפתיתי השלג שהחלו להתעופף באויר. היא אהבה את השקט של השלג. הוא הפתיע וריגש אותה כל פעם מחדש. לא משנה כמה פעמים כבר חוותה זאת, ההתרגשות לא שככה. השלג שינה את מראה העיר, כיסה אותה בשמיכה לבנה, הסתיר וריכך. היא אהבה את השלג הראשון. בהמשך החורף, השלג המצטבר בשולי הרחובות הפך למטרד.

השלג שירד הזכיר לה את החורף הראשון שלה בעיר. היא הגיעה כתמר, בחורה צעירה וחברותית, אוהבת ים, מסיבות, שמש, סנדלים וגופיות. בבת אחת תמר הפכה לתמי, אישה שלא מכירה את השפה, את המנהגים, לא מכירה אנשים והמעיל שלה לא מגן עליה מפני הקור שחדר לעצמותיה. החורף ההוא זכור לה במעורפל. הראיה שלה טושטשה לא רק בגלל מזג האויר הגשום והערפילי, אלא גם בגלל הדמעות הרבות שהזילה. געגועים וספקות כרסמו בהחלטה שלה, מערערים את בטחונה. הקשר עם המשפחה שנשארה בישראל היה קטוע ולא מספק. לא היו אז את האמצעים הטכנולוגיים שיש היום. היום קל יותר לשמור על קשר. אז כל שיחת טלפון עלתה כסף רב. היא כתבה מכתבים בהם סיפרה על נפלאות העיר החדשה. סיפורים על הקשיים, הקור, הבדידות ותחושת הניכור לא השתרבבו למכתבים שלה.

קרן האור היחידה באותם ימים היו הלימודים באוניברסיטה, להם היא התמסרה בכל נפשה ומאודה. סופגת עוד ועוד ידע והשראה. היא חלמה על הלימודים האלה מאז שהיתה נערה. פגישה מקרית עם סטודנט שביקר בארץ גירתה את סקרנותה. הסיפורים שלו עוררו את דימיונה. שעות רבות חלמה בהקיץ, מתכננת את עתידה, נחושה להגיע ללמוד שם. ברגע שיכלה היא טסה, משאירה את הכל מאחוריה, פתוחה ונרגשת לקראת ההרפתקאה החדשה. היא לא שיערה שככה זה יהיה. בחלומות שלה הדברים הסתדרו בקלות כמו בסרטים ההוליוודים שכל כך אהבה לראות.

תמי הפכה לסטודנטית שקטה ושקדנית. מהפינה שלה התבוננה בשאר הסטודנטים, לומדת את הגינונים שלהם, את מחוות הגוף. מקשיבה לשיחות על אנשים שלא הכירה, חוויות ילדות שלא חוותה, תוכניות טלויזיה שלא ראתה או ספרים שלא קראה. מנסה להפנים מה מקובל ומה לא בחברה החדשה אליה ניסתה להצטרף. לאט לאט הכירה כמה סטודנטים מקומיים.

באביב, כמו שהטבע מסביבה הפשיר והניצנים פרחו, גם היא יצאה מהקפאון שאפף אותה. מדי פעם קיבלה הזמנה למסיבת סטודנטים בדירה קטנה ואפלולית ספוגה בריחות עשן ואלכוהול ומלאה בצחוק עליז או בשיחות אינטלקטואליות שנמשכו לתוך הלילה, ויכוחים עקרוניים ששילהבו את הדוברים והעלו את עוצמת הקול. תמי נזכרה בגעגוע בחיזור העדין אך העקשני של מי שאחרי תקופה הפך לבן זוגה, בעלה, אבי ילדיה. העוגן שלה בעיר שעם הזמן הפכה פחות זרה לה.

היא התרוממה מהספסל למראה אישה צעירה שהתקדמה בצעדים מהירים, דוחפת עגלת תינוקות. הן התקרבו. תמי חיבקה את ביתה הבכורה, חייכה ומילמלה בקול רך אל נכדתה העטופה היטב בתוך העגלה. האם וביתה פסעו ביחד, מפטפטות בשמחה, ממהרות להגיע לבית הקפה בו אהבו לשבת. פתיתי השלג נתפסו בבגדיהן, הופכות אותן לחלק מהעיר הנעטפת בשמיכה לבנה.

התמונה צולמה בסנט מוריץ, שוויץ. על הטיול הזוגי שלנו בצפון איטליה עם גיחה לשוויץ כתבתי כאן.

עוד סיפורים קצרים שכתבתי בסדרה נמצאים כאן

תגובות

Popular Posts

ראש פינה – האגדה על הבית האמריקאי

הי דרומה לאילת!

סגר, סדר, סייסטה