לך לך למדבר – סוף שבוע זוגי באזור שדה בוקר
"אפשר להתמכר לזה" אני אומרת. "למה"? בן-זוגי שואל. "לשקט, לכלום". מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע מתוך מערכת השמע שבבקתה שלנו. השף הפרטי שלי מוזג לי כוס יין שרדונה ואני שוקעת לתוך עננת אושר מענגת. אני שרועה על הספה-מיטה, מוקפת כריות ועטופה בשמיכה. החושך ניבט מהחלונות, אופף אותנו בשלווה. הירח מלא, תלוי מעלי בשמים. האורות של שדה בוקר ממול. אני קוראת בספר שהבאתי איתי על טיול בארץ אחרת. טיול שבו החופש שולט, בלי תכנונים, פשוט זרימה נינוחה מיום ליום, בלי עבר רק הווה.
החופש הזה מדבר אלי. מהדהד בי. מתכתב עם התחושות שלי. אני כאן עכשיו, מוקפת בטוב הזה ומאושרת בלי סוף. האוויר קריר ונעים. בפנים חם לי במידה הנכונה. בלי אמצעי חימום רק מהבגדים הנעימים, האווירה, היין, הבישולים, הריחות הטובים, תשומת הלב, האהבה שממלאת אותי ומחממת אותי. אהבה בת 30. אהבה עמוקה, נינוחה, מוכרת, נעימה, מעוררת, טובה, בטוחה, זורמת.
חוות כרמי עבדת
חוות כרמי עבדת היתה מקום הלינה בסוף השבוע המדברי שלנו. החווה מיוחדת, שונה, מדליקה. יש בה שפע של שקט, למרות ההמיה שמגיעה מכביש 40. הכניסה מהכביש הראשי היא בדרך עפר שעוברת בתוך ערוץ בו מגדלים גפנים כמו בתקופת הנבטים לפני כאלפיים שנה. בחווה 6 בקתות אירוח. כל בקתה מבודדת. הבקתה מרווחת ומאובזרת בנוחות, אבל הרצפה עשויה מחלוקי נחל קטנים (מי שרגיש כדאי שיביא כפכפים או נעלי בית). יש מערכת שמע, אין טלויזיה ואין wi-fi לנו זה התאים מאד. המטבחון מאובזר היטב, יש בו אפילו מכונת קפה. במקרר ועל השולחן חיכו לנו יין שמיוצר בחווה, חלב, עוגה ביתית טעימה, פירות טריים, תמרים וחומרים להכנת תה וקפה. כל בוקר חיכתה לנו מחוץ לבקתה צידנית עם ארוחת בוקר טעימה ועשירה. מאד נהנינו מהשהות בחווה ואני ממליצה על הלינה במקום.
נסיעה
לחווה, שנמצאת על כביש 40 ליד שדה בוקר, הגענו בנסיעה על כביש 232 ואחריו כביש 222 (שמתחבר לכביש 40 ליד משאבי שדה). הכבישים ישרים. הם מזכירים לי סרטי מסעות במרכז ארה"ב. לאורכם שורות עצים. משני צדי הכביש משתרעים שדות מעובדים. האופק שטוח. הצבעים לאט לאט משתנים, פחות ירוקים ויותר צהובים חומים. בן זוגי אמר שנסענו בלב אסם התבואה של ישראל. רוב הירקות שאנחנו אוכלים מגיעים מהשדות שכאן, שדות שמשתרעים מאופק לאופק בנוף הגבעות הנמוכות.
נסענו דרך חבל הבשור. את שלל האפשרויות לטיול ובילוי בו השארנו לפעם אחרת. עצרנו למנוחה קלה בפארק גולדה. הוא הזכיר לי את השיר זה לא כל כך נעים לראות גן סגור או פארק מוזנח. אומרים שהיה כאן אגם לפני שהגעתי, אבל הוא התייבש מזמן. הפארק נראה עזוב ויבש. האקליפטוסים האדומים מוסיפים מעט יופי ועניין לפארק. מתוך הפארק יוצא מסלול הליכה קצר שעולה לתצפית על הפארק והאזור הקרוב.
שדה בוקר
באזור שדה בוקר נתקלנו להפתעתנו בתנועה ערה של מכוניות ואנשים מטיילים. בחרנו לטייל בגן הפסלים. הנוף מסביבנו מציע 50 גוונים של מדבר ואולי אלף גוונים. נופי בתרונות בהירים הקיפו אותנו. ערוץ נחל צין התפתל מתחתינו. הכל מסביב שקט ומלא הוד, יופי שאין כמוהו, שקט, רגוע, עצום ונפלא. שורות אבנים מובילות מכאן עד לאופק.
היה קצת אביך ולכן הראות לא היתה מיטבית. הפסל שבקצה המסלול הקצר מסקרן, מזמין להביט בו מכיוונים שונים, מרחוק ומקרוב, להתהלך בתוכו, להתבונן, להקשיב, להיות. הפסל נקרא 'יחד מדברי' ויצר אותו עזרא אוריון.
בצהרים, לפני שהגענו לבקתה, ערכנו פיקניק בחניון קק"ל מול שדה בוקר. החניון נעים ונוח, אבל מבנה השירותים סגור ולא ראינו ברזיה. זהו חניון מסודר עם הרבה שולחנות קק"ל וצל נעים.
מצפור ליפא גל
זהו לב אזור הנבטים. עבדת נמצאת לא רחוק מכאן. היתה לנו יומרה להגיע אליה ברגל אבל ויתרנו. מהתצפית הבנו שהמרחק רב מדי. בחרנו לבקר בכמה מצבורי ציורים ולרדת לכיוון כביש 40 ולעין עבדת. הציורים או חרותות כפי שהם נקראים בשילוט מאד מרגשים. בעיקר המחשבה שאני מתבוננת ביצירה שחרט צייד או נווד שעבר כאן או חי כאן לפני כאלפיים שנה. אני מקווה שהציורים ישמרו היטב ולא יסבלו מהשחתה.
הדרך לכביש 40 עוברת בערוץ מתון
ובשולי התיישבות בדואית. בהתישבות הזאת יש מאהל אירוח והם חיים בשיתוף פעולה כלכלי
עם הישובים היהודים בסביבה. כל כך טוב לראות שיש גם דרך אחרת. דרך של שילוב ושיתוף
פעולה, שהמועצה מטפחת ומחזקת לטובת כל תושבי האזור, המטיילים והמבקרים כאן. בערוץ
ראינו טרסות וחלקות חרושות. אולי זרעו חיטה ומחכים לגשם שעדיין לא הגיע כדי שהחיטה
תנבט והם יהנו מיבולה. בשנים האחרונות החורפים שחונים כאן.
עין עבדת
התישבנו לנוח בחניון קק"ל לצד הכביש, ליד הצומת שמובילה לחוות חאן השיירות ולמצפה על עין עבדת. אחרי מנוחה קלה ופרי הדר מרווה, בחרנו להמשיך בדרכים לא סלולות לכיוון נחל צין, לערוץ שנשפך במצוק אדיר לעין עבדת. לפני 30 שנה, כשהיינו זוג צעיר, טיילנו שם פעם. התחלנו למעלה וירדנו במצוק לעין עבדת. רצינו לשחזר את המסלול הזה. בטיול ההוא צעירים ונמרצים חזרנו לרכב בעליה מהמעין באותה דרך בה ירדנו. עלינו לאורך המצוק חסרי נשימה. משתאים ולא מאמינים נעקפנו בעליה ע"י תיירים שווייצרים "זקנים" ששרו יודל תוך כדי צעידה נמרצת למעלה. אז עוד לא הכרנו את השבילים באלפים שגרמו למצוק שלנו להראות כמסלול קליל בעיני אותם שווייצרים.
הלכנו במרחבי המדבר עד לערוץ הצין
והמשכנו איתו לעבר עין עבדת אבל… משהו השתנה ב 30 השנים האחרונות. בחור צעיר לבוש
פליז עם סמל רשות הטבע והגנים הודיע לנו שנכנסנו לאזור של גן לאומי שהכניסה אליו
היא בתשלום (לא היה שום שלט שהתריע על כך) ושאי אפשר לרדת למעין, אפשר רק לעלות,
זו דרך חד סטרית. בצער נפרדנו מהתוכנית היפה שלנו לרדת למעין.
שילמנו ביציאה את דמי הכניסה 14 ש"ח לאדם, המשכנו ברגל דרך ערוצים יבשים חזרה לבקתה שלנו. לנוח ברוח המדבר, לשתות יין אדום עם גבינה איכותית מול הנוף השקט, לקרוא ספר, לנמנם ולהקשיב למוזיקה נעימה.
המדבר
הלכנו כ-7 ק"מ במשך 4 שעות. היה מקסים ונעים, רגוע ושליו, נופי המדבר הקיפו ואפפו אותנו בשקט, שקט לכל החושים. הצבעים והנוף, הצלילים, הריחות, כל החושים נרגעים. זו לא קהות זו חדות לפרטים קטנים, ליופי של אבן, סלע, קימור של הערוץ, גווני הלבן, הצהוב, החום. השמחה במציאת כמה עלים ירוקים על שיח יבש, בצבוץ של עלים מבצל של חצב או עירית גדולה. סימנים עדינים של חיים שבריריים או בעצם חיים שנאחזים ולא מוותרים מתקיימים מטיפות בודדות, בצמצום.
אין כאן שפע, זה הסוד. החושים לא מוצפים והם מתחדדים לקלוט את היופי שנחבא בנוף, שברגע הראשון נראה אולי מונוטוני ומשעמם.
המדבר / חיים גורי
יש אנשים שאינם יכולים להיות במקום הזה
צהוב להם מידי.
שקט שאפשר להשתגע.
יש אנשים שאלוהים גדול עליהם במדבר הזה.
אנשים נבהלים כשהם שומעים את הכוכבים בלילות.
אבל יש אנשים שנדבקים לשקט הזה, ואינם יכולים לשוב ולהיפרד
ממנו.
אנשים אלה נשארים כאן.
גן לאומי עבדת
בבוקר האחרון של החופשה ביקרנו בגן לאומי עבדת. ביקור מעניין ומהנה. השארנו את הרכב בחניה למטה ועלינו ברגל עד לשרידים למעלה. ירדנו חזרה לרכב בכביש שמוביל לחניה העליונה. לעלות למעלה עם הרכב זו אפשרות נוחה למי שלא מעוניין לטפס ברגל.
הביקור בגן לאומי עבדת הפתיע אותנו
לטובה ומאד נהנינו. בעיני ביקור במקום מתאים גם למשפחות עם ילדים.
זהו, נגמרה החופשה הזוגית שלנו. היתה חופשה נפלאה. חזרנו דרך ים המלח וברדיו התנגן שיר של מאיר בנאי שסיכם את החויה.
כמו אגם רוגע / מילים ולחן: מאיר בנאי
שוב בורח מתוך העירבחלון אור של יום בהירכבר לא חורף וקיץ עוד לא באבואי יחד ניסע רחוק מתוך המהומהיש לנו ברירהאל הדרך הראשונהשוב לגעת באדמהאל המים, המים הזכיםעד הערב שבא לבוש בים של כוכביםהו אהובתיופשוט רק לאהובלאהוב קרוב קרובלהרגיש כמו אגם רוגעהתעייפתי מהמרוץאת אומרת מה יש לרוץכבר לא חורף וקיץ עוד לא באבואי יחד ניסע רחוק מתוך המהומהיש לנו ברירהופשוט רק לאהובלאהוב קרוב קרובלהרגיש כמו אגם רוגע.
לקריאת עוד סיפורים על חופשות זוגיות לחצו כאן.
אני שמחה שהתלוותם אלי. כדי
שתשארו מעודכנים ותוכלו להמשיך לטייל איתי, אני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה
שלי. אשלח לכם גלויה למייל ובה איידע אתכם על כל פוסט חדש שאפרסם (רק זה לא יותר).
תודה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה