מפגשים או אופטימית-פסימית-אופטימית

השנה השתדרגתי, קניתי מנוי ל-7 הצגות בהיכל התרבות המקומי. בשנים האחרונות התעורר בי רצון ועניין לרכוש מנוי וסוף-סוף ביצעתי. אני מרגישה שנתתי לעצמי מתנה נפלאה שמעשירה את עולמי ומוסיפה לי הנאה ואתגר. שתי ההצגות האחרונות שראיתי במסגרת המנוי עסקו בנושא דומה, יחסים בין חילוניים לדתיים. מההצגה הראשונה יצאתי מחייכת ואופטימית, מהשניה יצאתי מוטרדת ופסימית. אז מה היה בכל הצגה? מה שימח ומה דיכא? ואיזה שיר בחרתי לייצג את התחושות שלי?

ההצגה הראשונה: "ארוחת טעימות" מאת שלומי מוסקוביץ, בימוי דדי ברון, בהפקת תאטרון הקאמרי.

בהצגה מסופר על מפגש בין משפחה תל אביבית, חילונית, שמלאנית לבין משפחה דתית שגרה בהתנחלות בשטחים. בהצגה מראים את החוזקות והמעלות של כל משפחה וגם את החולשות והקשיים. הדמויות אנושיות, לא פלקטים סטריאוטיפים. מציגים את החיכוכים בין בני הזוג, מעשים של רצון טוב אבל גם חוסר הבנה, עימותים עם הילדים, חכמה, רגישות, תסכול, אהבה. נוצר מפגש בין שתי המשפחות. מפגש שיוצר הכרה והכרות, אהדה והזדהות. יש התגברות על קשיים ושבירה של מחסומים, גם בתוך כל משפחה וגם בין שתי המשפחות.

שמחתי שההצגה מראה את הדומה והשווה בין שתי משפחות מרקע שונה, משני פלגים/שסעים בחברה הישראלית. שמחתי שההצגה מדגישה את היכולת ליצור קשר, להפגש, להכיר את האדם שמעבר לכותרת, לתיוג. שימח אותי שהצגה כזאת מופיעה במקומות רבים ושונים בארץ ומביאה איתה מסר של פיוס, מסר שכולנו אנשים ורב הדומה על השונה. אפשר לגשר, אפשר לדבר, אפשר להפגש ולהכיר. כל מה שאנחנו צריכים זה לב פתוח, עין טובה ואוזן קשובה.

ההצגה השניה: "פליישר" מאת יגאל אבן-אור, בימוי משה קפטן, בהפקת תאטרון הבימה.

בהצגה השניה המפגש עקר, כוחני ומלא בסטריאוטיפים. בהצגה משתמשים בכל האמצעים לסחוט רגש, ליצור אהדה והזדהות עם צד אחד ולעורר כעס, שנאה ופחד מהצד השני. לא היה מפגש היו עימות והתנגשות.

זוג חילוני, מבוגר, יוצאי שואה שגם חוו והשתתפו במלחמות ישראל, נקלע למצוקה כלכלית. היחסים הזוגיים, שבהתחלה הם מאד יפים ונעימים, נסדקים ומתגלים חיכוכים, אשמה, כעס, חוסר סיפוק וחוסר יכולת להקשיב ולהכיל. בנוסף, כדי לעורר יותר אמפטיה, נודע במהלך ההצגה שיש להם ילד עם פיגור שכלי. הם סובלים ומאשימים, מנסים ונכשלים, מתדרדרים עוד ועוד לשפל כלכלי, אישי וזוגי.

מולם מוצגת קהילה חרדית עם נשים צעירות ופוריות, אמת מוחלטת (שנקבעת פה אחד ע"י הרב שכולם מקשיבים לו ומבצעים את הוראותיו), בלי פקפוק, בלי הסוס, נטולי עבר, נטולי אמפטיה, חסרי רצון לפגוש, להכיר, להפתח, להטמיע ולהטמע, קהילה סגורה ומסוגרת. חברי הקהילה מוצגים כשתלטנים, עסקנים, טפילים, תאבי בצע, תחמנים שלא חסים על זקנים וחולים.

העימות מחריף ומתדרדר עד הסוף השחור והמר, המתסכל והפסימי. יש שיאמרו שהסוף מציאותי, מטיח את האמת בפרצוף בלי התיפיפות ובלי אפשרות לברוח ולהסתתר. אותי זה העציב כי לא השאירו פתח לתקווה, סדק צר דרכו האור יכול לחדור ולסלק את החושך השחור. נשארתי עם תחושה מטרידה, האם זו תפיסת העולם השלטת? הלעולם נחיה שסועים ומפולגים, נחיה בעימות, בפחד ובשנאה מפני כל מי שאיננו דומה לנו? האם אני חיה בבועה שבה שלטת האמונה שיש אפשרות אמיתית וכנה לקשר, לגשר, למפגש, לפתיחות, הכרות והבנה? הבועה שלי היא עולמי.

הָפַּרְפַּר מַצִּיג אֶת תְּפִישָׂתוֹ בְּיַחַס לָעוֹלָם:

פְּרָחִים, נִיחוֹחַ, צוּף, צְבָעִים.

קַיִץ מְלֹא הָעַיִן וְהָלְאָה.

עָף-פּוֹרֵחַ. חָפְשִׁי

וכְכָל שׁכֹּחוֹ עוֹמֵד לו­ֹ,

אֵין צֹרֶךְ בְּהַרְבֵּה מְאֹד.

זוֹ הָאֱמֶת.

רָאִיתִי אוֹתָהּ בְּמוֹ עֵינַי.

עַפְתִּי-פָּרַחְתִּי בְּמוֹ כְּנָפַי.

חָוִיתִי אֶת כָּל זֶה בְּעַצְמִי.

אֲנִי נִשְׁבַּעַת, כָּזֶה הָעוֹלָם.

הַאֲמִינוּ !

² מאת אווה קילפי (מתוך הספר "הפרפר חוצה את הכביש" בתרגום רמי סער)

בעיני מפגש בין אנשים, מפגש אמיתי, כנה, מפגש של היכרות שרואה את האדם שמעבר לבגד, לתואר, לתפקיד, לשם, מפגש כזה מרחיב את הלב. מפגש כזה בין ביומיום בארץ ובין במהלך טיול בחו"ל הוא חוויה משמחת, חוויה של טוב, של אהבה, של התרחבות ומגע. בטיול בחו"ל זו חוויה שמשדרגת את כל הטיול ומוסיפה טעם ייחודי ונפלא. כל מפגש כזה הוא מיוחד, הוא תבלין, ערך מוסף, חיוך. מפגש שבו הנפש מתעצמת ופורחת. 

אתם מוזמנים לבקר בפוסטים קודמים שלי מסיק - גשר וקשר ו-נקודת חן ברודוס שגם נוגעים בנושא של מפגש, הכרות וקשר. 

אני מודה ומתרגשת מכך שאתם מתלווים אלי גם בטיולים וגם בהרהורים, אשמח לשמוע על חוויות שלכם ממפגש מעצים או תובנות מהצגה שהרשימה אתכם וגרמה לכם להרהר. אתם מוזמנים לשתף. אם תרצו לקבל הודעה כל פעם שאפרסם רשימה חדשה הכניסו את כתובת המייל שלכם לתיבה למטה.

אני רוצה לקבל גלויות חדשות 

כתובת מייל