דילוג לתוכן הראשי

נוף ילדותי


גדלתי בקיבוץ במישור החוף. קיבוץ מוקף פרדסים ושדות. מעבר להם השתרעו ה"חולות". חולות בהירים ורכים מנוקדים בעיקר בעצי שקמה, קצת אקליפטוסים, אשלים וכל מיני שיחים שהצליחו לתפוס אחיזה. השיח האהוב עלי מאז ועד היום הוא רותם, בגלל הפריחה הלבנה העדינה שמפיצה ריח משכר. היו גם עצי פרי בודדים, שרידים של בוסתנים שנזנחו.
החולות שינו צבעם לפי עונות השנה. בחורף מרבד של עשב טרי ורענן כיסה וצבע בירוק. פרחים שונים הוסיפו נקודות של צבע צהוב, אדום ולבן. בתקופות גשומות ביצה גדולה נוצרה בשולי השדות, על גבול החולות. הביצה הוסיפה צבע ועניין, הוסיפה אפשרויות למשחק, הדמיון השתולל ולרגע הרגשנו מוצפים בשפע של מים. בקיץ הכל התייבש והצהיב, חולות חשופים. הצל של העצים הפך לנדיר ומוערך.    



שם התחילה האהבה שלי לטיולים. בימי שבת, יצאנו אבא שלי, אחי ואני לטיול בחולות. היו לנו נקודות ציון קבועות ביניהן טיילנו. עצים שהמצאנו להם שמות: עץ הנדנדה, עץ אשל גדול עם ענף עבה שהתעקל כך שיצר מקום מזמין לשבת ולהתנדנד, עץ ששת הגזעים, עץ שקמה מבוגר שיצר מעגל ממנו יצאו ששה גזעים עבים ואולי היו אלה ששה עצים שהסתדרו כך במעין מעגל. אולי, אינני יודעת. החולות מכסים ומגלים, דברים משתנים. היו עוד כמה עצים, שלצערי כבר אינני זוכרת את שמם. הזכרונות מתכסים ומתגלים, דברים משתנים. 


בדרך חיכו לנו מכשולים שונים. אחד מהם, ערוץ רדוד של מי ביוב אותו היינו צריכים לחצות בלי להרטב. לפעמים מצאנו גשר מאולתר מגזע שהונח בין שתי גדות הערוץ. לפעמים, לאחר חיפוש עקר, נאלצנו להכין את הגשר בעצמנו. אתגר מרתק ומהנה. בחורף הערוץ התמלא במי גשמים התרחב והתעמק. הלכנו לאורכו וחיפשנו מקום צר שבו קל יותר לחצות.


על החול הרך מצאנו עקבות של חיות שונות. התרגשנו מעקבות של צבאים. עקבנו בעניין אחרי עקבות של כל מיני מכרסמים וזוחלים עד פתח המחילה שלהם (לא תמיד הצלחנו). שיחקנו עם מקלות שאספנו. עשינו סימני דרך. ציירנו על החול. טיפסנו על פסגות הדיונה משם הציץ אלינו, כחול וקורץ, הים. קצת רחוק ולכן לא נגיש באופן יומיומי. ירדנו למטה בדילוגים, בגלגולים, לפעמים במתינות תוך כדי שיחה או סיפור, מדמיינים ומשתעשעים. היו אלה רגעים קסומים שנצרבו בי לעד. רגעים אינטימים, של קרבה וסוד ששייך רק לשלושתנו.   



בעונה המתאימה קטפנו כמה תפוזים צידה לדרך. לאבא שלי היה אולר בו הוא השתמש לקילוף התפוזים. אולר יפה שנשמר תמיד נקי וחד. אני זוכרת כמה זה הקסים אותי. התנועות המדויקות, קודם עיגול למעלה, אח"כ ארבעה חיתוכים לאורך ואז ארבעה רבעי קליפה שלמים, כתומים ושווים בגודלם. אכלנו את פלחי התפוז העסיסיים, המיץ נזל על האצבעות והפך אותן לדביקות. רגעים קטנים של אושר טהור.  


החולות השתנו, גם הפרדסים והשדות. עדיין, יש בהם קסם רב והם מושכים אותי לחזור לטייל, לגלות אותם שוב ושוב. כיום מצטרפים אלי גם בן זוגי והילדים שלנו.


עולה בי ומגיח זכרון ילדות נוסף, פרח לשבת או פרח השבוע. בתקופת בית הספר היסודי נהגנו לארגן קבלת שבת בבית הילדים. אני לא זוכרת הרבה מאותן קבלות שבת, בוודאי שרנו כמה שירים, הקשבנו לסיפור, שיחקנו משחק וכדומה. אני הייתי אחראית על פינת "פרח השבוע". בכל קבלת שבת הצגתי פרח וסיפרתי עליו כמה פרטי טריוויה מעניינים יותר או פחות. מה שזכור לי בעיקר מאותה מטלה היה הצורך לבצע אותה עם אישה "זקנה" (אני מניחה שהיא לא היתה יותר זקנה מגילי כיום) שהפחידה אותי מאד. בינינו, הילדים, כינינו אותה "מכשפה" וחשנו שגם המבוגרים חוששים ממנה. כיום אני יודעת שהכינוי מכשפה שימש בתקופות מסוימות כדי לפגוע בנשים חכמות, עצמאיות, עם יכולות שהחברה לא הבינה ולא הצליחה להסביר. לחלקן היה חיבור לטבע ולצמחים. היא זכורה לי כאישה קפדנית עם ידע רחב, אישה שדרשה ממני להתבונן, לחפש, לחשוב, לא לוותר. אולי היא באמת היתה מכשפה. היא היוותה עבורי אתגר. מצד אחד פחדתי ומצד שני נהנתי לחפש איתה את "פרח השבוע" וללמוד עליו ממנה. נהנתי מהאתגר. 


בתקופת בית הספר נחשבתי תלמידה טובה. אני מניחה שהיום היו קוראים לי חנונית. אני לא זוכרת אם היה כינוי מקביל לחנונית בתקופה ההיא. אני בטוחה ש"יורמית" לא הייתי. כן הייתי "תולעת ספרים", זללתי ספרים מכל המינים והסוגים, בכל מקום ובכל זמן. עם זאת, את שיעורי הספרות לא אהבתי. לא התחברתי לכל הניתוחים של הדמויות, המטפורות, המסרים הנסתרים וגם אלו הגלויים. ספר שהייתי חייבת לקרוא, לא אהבתי.

כיום, עם הגיל וניסיון החיים שצברתי, אני מרגישה שיש לי יותר כלים להתחבר ולהבין יצירות ספרותיות. עדיין, אני לא מנסה לנתח ורק חשה חיבורים, תובנות והנאה במעמקי בטני ונפשי. אני אוהבת לקרוא שירה, בעיקר של משוררות. מדי פעם אני משתפת בבלוג שיר שקראתי ונגע בי עמוק בנימי נפשי, התרונן בליבי וגרם לי הנאה ועונג. 




הַבֹּקֶר הֶחְלַטְתִּי לֹא לִכְתֹּב
וְלִנְטֹעַ וֶרֶד.

זֶה מַה שֶׁנָּחוּץ אִם כֵּן לָאָדָם כְּדֵי לִהְיוֹת מְאֻשּׁר:
עֲבוֹדָה שֶׁאֶפְשָׁר לִזְנֹחַ,
שָׁרָב כְּדֵי לָחוּשׁ שֶׁהַהַזְנָחָה מֻצְדֶּקֶת
ויַלְדוּת
שֶׁמִּמֶּנָּה אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִקְטֹף וֶרֶד-יוּנִי
בְּתוֹר מִשְׁעָן לַזִּקְנָה.

² מאת אווה קילפי (מתוך הספר "הפרפר חוצה את הכביש" בתרגום רמי סער)
  

* תודה לתמרי, בעלת הבלוג הנפלא תמרי אנד מי, שבאחד הדיונים בקבוצת ההשראה שלה נבט הזרע של הפוסט הזה. 

כדי לקבל ממני הודעה במייל על פוסט חדש שכתבתי צריך רק לרשום את כתובת הדואר האלקטרוני בתיבה למטה. אני מבטיחה לשלוח רק הודעות על פוסט חדש.

אני רוצה לקבל גלויות חדשות 

       


תגובות

  1. פוסט יפהפה.מצד אחד אפשר בקלות לדמיין את נוף ילדותך ומצד שני המילים והתמונות מרפררות גם לנוף ילדותם של כולנו.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מיכל, כתבת לי את המחמאה שהכי נעים לקבל. כתבת שהסיפור שלי נגע גם בזיכרונות שלך. תודה. שימחת אותי.

      מחק
  2. תאמצי אותי יפעת למשפחה שלך??? אני גם רוצה להתבונן באולר של אבא שלך בוצע ומקלף את התפוז... הצלחת להעלות באפי ריחות ובפה טעמים. גם אני הכי אוהבת את הרותם המדברי שתמיד תמיד מזכיר לי תמונות ילדות. תודה תודה! פוסט מקסים ותמונות יפייפיות ותודה לבעלת ההשארה - תמרי.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רבקה גרמת לי לחייך חיוך גדול ומאושר. אבא שלי עדיין מסתובב עם אולר ועכשיו הנכדים זוכים שהוא יקלף להם תפוזים. את מוזמנת גם לבוא ולהינות :)

      מחק
  3. איזה פוסט פיוטי והתמונות נפלאות.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה ינינה, כנראה שהזכרונות האלה הביאו אותי למקום חדש בכתיבה שלי. תודה

      מחק
  4. יפעת, איזה תיאור יפהפה. גם לאבא שלי היה אולר שמור היטב, תמיד נקי, שאותו היה לוקח לטיול כדי לקלף תפוז.הזדהיתי עם הסיפורים, גם אנחנו הרבינו לטייל במרחבים שסביב הקיבוץ ולהרבה מקומות ופינות התפתחו במהלך השנים שמות. מעגל של עצי ברוש בלב יער האורנים נקרא "יום הולדת לחרוב", והיו גם "הר השדים", "פינת הקסם" ו"האוקיאנוסים". יש המון זכרונות מהטבע המתחלף בהתאם לעונות השנה, ואת תיארת כל כך יפה את השדות והחולות של נוף ילדותך. הזדהיתי גם עם מה שכתבת על שיעורי הספרות. פחדתי אתך מהמכשפה וצחקתי. תודה, יפעת, על הסיפור היפה, וכל הכבוד על הפרגון לתמרי.

    השבמחק
    תשובות
    1. זיוה יקרה תודה, אני חשה שהרקע המשותף לשתינו, הילדות בקיבוץ, הטיולים המשפחתיים, תרמו הרבה לחיבור המיידי שנוצר בינינו. חברות שאני כל כך שמחה שנוצרה ושתרמה לי המון. תודה.

      מחק
    2. כתמיד את מדייקת במילים :)

      מחק
  5. נהניתי לקרוא על ילדותך ניסיתי למצוא בין השיטין ובין התמונות רמז על הקיבוץ בו גדלת (שפיים? צפונה יותר?) נהניתי מן הזכרונות ותאורי נוף ילדותך : אולר, פרח השבוע..היום הכל הלך לאיבוד בתוך הסלולר

    השבמחק
    תשובות
    1. עמירם תודה. אין רמזים, אני עדיין שומרת כמה פרטים לא גלויים. אני מאמינה שגם הילדים שלנו, דור הסלולר, צוברים איתנו חוויות ונופי ילדות. הילדים שלי מכירים היטב את נופי הילדות שלי ואת החוויה של טיול עם אבא שלי/סבא שלהם. אני בטוחה שגם הילדים שלך זוכים לטיולים ועוד עם ערך מוסף של הסיפורים המעניינים שלך.

      מחק
  6. יפעת יקרה,
    לפני הכל אני חייבת לומר לך שאווה קילפי היא אחת הנפלאות מבחינתי...תודה על השיר הזה שלה.
    התרגשתי למצוא אותו בסמוך אליי, את לא מבינה מה היא עבורי אוה קילפי ומה המילים שלה עושות לי. כאילו ידעת.
    תמיד שמחה לקרוא על זכרונות של אנשים וילדות וחוויות...
    ניכר שהפוסט הזה נכתב ממקום אחר אצלך והיה לי לעונג לקרוא אותו! משהו בקול שלך אחר כאן.וזה היה נהדר כשקראתי אותך. אוהבת את התמונות האותנטיות והעדינות ואת צליל הטבע והלב שנשמע מבין המילים ומבין התמונות...
    ולגביי נותר לי רק לומר לך תודה רבה...על הפרגון והמילים שחיממו לי את הלב ואם אני מעבירה הלאה את ההשראה שלי ויוצרים ממנה השראה חדשה... אין מאושרת ממני. זכיתי :)
    תמרי


    השבמחק
    תשובות
    1. תמרי תודה, תוןדה על המילים שלך. אני חשה שבפוסט הזה שחררתי את כובע מדריכת הטיולים, המתכננת והמארגנת ונתתי ללב שלי להוביל. אני שמחה שהלב הוביל אותי לכתיבה שעוררה הזדהות, התרגשות, זכרונות ונגע בלב של הקוראים שלי. זו תחושה נפלאה. את שנוגעת בכל כך הרבה לבבות בטח מכירה אותה.

      מחק
  7. יפעת, בתי האהובה,מאז שהתחלת לכתוב קודם בלוג בלמטייל ואח"כ בבלוג הפרטי העצמאי שלך, עוקב בהנאה ובגאווה בכתיבה שלך. ב"נוף ילדותי" ריגשת אותי במיוחד כי גרמת לרגעים קסומים מן העבר להחוות הווה. כל כך אהבתי לטייל אתכם במחוזות הנוף הקסום של החולות מול ביתנו, לגלות פינות חדשות ואף לחזור אליהן. לקטוף תפוזים, להצטייד באולר, מים ולצאת לדרך שעברה דרך הפשפש של גדר הקיבוץ, לחצות את הכביש, אז לא רחב במיוחד מאוכלס בעיקר במוניות מעזה, לחצות את פסי הרכבת הרדומים, לעבור עוד קטע של שדה בו לעתים מצאנו תפוחי אדמה שננטשו כדי אח"כ לרגלי השקמים עמוסי גפני פרא להבהיר אש ולצלותם. היום הכל מגודר אבל ממשיכים, כפי שכתבת למצוא דרך להגיע לפיסת ארץ יפה זו, היום שמורת טבע מסודרת.
    הטיולים האלה אתך ועם יריב ואח"כ גם עם אמנון ורויטל לוו ברטט של הרפתקנות ילדית ויופי.
    הידד ותודה יפעת על כתיבתך הנהדרת, אבא.

    השבמחק
    תשובות
    1. אבא יקר התגובה שלך מרגשת ומחממת את ליבי. באמת היה הרבה קסם בטיולים שלנו, קסם שאתה יצרת ואנחנו נמשכנו אליו והתחברנו. תודה על הכל. אני אוהבת אותך מאד.

      מחק
  8. כמה נוסטלגיה! אני כל כך מכירה את ההרגשה הזאת, של הזכרונות ממקום מסויים, מהחוויות, והביקור שלנו במקום, ההתבוננות ממרחק השנים, לפעמים גם כמיהה למה שהיה, ההבחנה בשינויים. נהניתי לטייל איתך ואהבתי מאוד את הדרך בה בחרת לסיים את הפוסט.

    השבמחק
  9. נעים להכיר. עם כזו תשתית מלאה צמיחה בטוח צמחת למחוזות גבוהים. אין כמו זכרונות ילדות משמחים שהעלאתם על הכתב מאירים אותם עוד יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה מינה, זכרונות הילדות שלי חלקם משמחים חלקם מאתגרים ומכולם צמחתי להיות מי שאני היום. אני שמחה עם הדרך על אתגריה, מהמורותיה ואוצרותיה.

      מחק

הוסף רשומת תגובה

Popular Posts

שלושה מסלולי הליכה בבולגריה: 7 אגמים, 8 גשרים ומסלול אחד ללא שם

רשמים מהאי אויה Evia

בולגריה בצבעי שלכת