דילוג לתוכן הראשי

רשומות

בולגריה בצבעי שלכת

תמונה
אני אוהבת לנסוע בכביש שמשני צידיו שורת עצים גדולים ומצילים שיוצרים מעין מנהרה. בעיני בסתיו זה הכי יפה, השלכת צובעת את העלים בשפע גוונים של צהוב, כתום, אדום וחום. עצים ירוקי עד מנקדים בירוק את הצבעים החמים. לפעמים העלים נושרים כמו טיפות גדולות ואיטיות ולפעמים פוגשים עץ שנראה כאילו הוא עולה באש וכולו להבות צהובות וכתומות. חגי תשרי חלו השנה באמצע אוקטובר. תאריך שעלול להיות בעייתי לטיול באירופה אבל לשמחתי מזג האוויר בבולגריה היה נפלא. השמים היו כחולים, הטמפרטורות נעימות, לא חמות מדי וגם לא קרות. ביום הסתובבנו עם חולצה קצרה ובערב חולצת פליז הספיקה. היתרון הגדול בתקופה הזאת היו צבעי השלכת שהיערות התהדרו בהם. יופי כזה מזמן לא חווינו. שלכת השלכת שהקיפה אותנו בצבעים מרהיבים ומלהיבים התחברה גם לתחושה פנימית של שלכת. תחושה אותה חווינו בנסיעה בין כפרים שידעו ימים יפים יותר ובין עיירות שפאר עברם ניבט אלינו מבעד לעזובה ולהזנחה. הרגשנו שהמקומות האלה הושלכו. זו תופעה שראינו בכמה ארצות, הצעירים זונחים את הכפר ואולי גם מסורת חיים שעברה במשך דורות במשפחתם, לטובת חיים תוססים יותר ואולי נוצצים יו

הוקאידו – Hokkaido נהנתי למרות שלא ראיתי דובים

תמונה
לאחר השחרור מצה"ל, החליטה ביתי הבכורה לטייל ביפן. היא אספה מידע, בדקה וחקרה, הזמינה כרטיסי טיסה, מקומות לינה וכרטיסי נסיעה ברכבת, תכננה את המסלול והשאירה לה גם מקום לספונטניות. היא טיילה כמעט חודשיים, בתקופת פריחת הדובדבן (מרץ-מאי), במקומות מאד תיירותיים וגם בכאלה שפחות מוכרים,  לרוב לבד בתחבורה ציבורית.  את השבועיים האחרונים של הטיול הקדישה לאי הצפוני של יפן - הוקאידו Hokkaido . מהתמונות ששלחה בוואטסאפ המשפחתי במהלך הטיול, לא הצלחתי להחליט האם האי הזה מושך אותי. אז ישבתי איתה לשמוע קצת יותר לעומק על הטיול בהוקאידו. מה אני חושבת עכשיו על הוקאידו? תקראו בהמשך. מה גרם לך להחליט לטייל בהוקאידו?   ה טבע . הבנתי שהטבע, הן באי הצפוני והן באי הדרומי,  פראי, שונה ומיוחד.   בחרתי לטייל באי הצפוני כי  בעקבות רעידת אדמה גדולה  באי הדרומי,  התשתיות והאטרקציות (רכבות, מקדשים וכו') באי הזה לא עבדו היטב או היו סגורים לרגל שיפוצים. רציתי לטייל בשמורת טבע שיש בה דובים. בהוקאידו יש מספר שמורות טבע כאלה. תכננתי לבקר בשמורת דובים גדולה שנמצאת במרכז האי אבל בשמורה הזאת בתי המלון היו מאד יקרים. ב

מסע מבית לים

תמונה
  אני אוהבת ספרי מסעות. ספרים בהם המסע הפיזי מלווה במסע נפשי, בשינוי, בהתפתחות, בתובנות. אני מאמינה שהשהות בחוץ בטבע, הניתוק מהיומיום ולרוב גם מתנאי החיים להם אנו רגילים ובנוסף, ההתמודדות הפיזית עם תוואי המסלול ועם כל מיני מכשולים בדרך מהווים זרזים של תהליכים. הם מאלצים את ההולך בשביל להתמודד, להתמיד, להתגבר, להתבגר, לחדד את החושים, להתבונן החוצה וגם פנימה, להקשיב לצלילים של המקום וגם לקולות שעולים מבפנים, לנשום עמוק, לשאוף ולנשוף, להכניס ולהוציא, לשחרר, להשתחרר, להיות, להוות. לדעתי ככל שהמסע ארוך יותר התהליך יכול להיות עמוק יותר. הזמן דרוש לעיבוד והבשלה. דברים צריכים לשקוע ולצוץ. אני עדיין מפנטזת על מסע כזה. ישנם ספרי מסעות רבים, את חלקם אהבתי. שניים זכורים לי במיוחד כספרים שעוררו בי השראה. 'הולכת רחוק' מאת שריל סטרייד בספר היא מספרת על מסע ארוך ומפרך לאורך שביל הרכס הפסיפי במערב ארצות הברית (1,700 ק"מ), בו היא מגלה שגם כשהכל כבר אבד, נשאר מה שאפשר לאבד, אבל בעיקר, היא מצליחה למצוא את עצמה מחדש. סטרייד יוצאת אל המסע לבד   וללא שום ניסיון בתרמילאות. היא מתמודדת